טרויהTroyארה"ב 2004בימוי: וולפגנג פטרסןשחקנים: בראד פיט, אריק באנה, אורלנדו בלום, דיאן קרוגר, בריאן קוקס, שון בין, ברנדן גליסון, סאפרון בורואז, ג'ולי כריסטי, פיטר או'טול
הסרט 'טרויה' ייזכר, ככל הנראה, כניסיון נואש של הוליווד לעלות על הגל המיתולוגי של טרילוגיית 'שר הטבעות' . לפנינו אפוס ריקני על סיפור מיתולוגי שנטחן דק-דק, עמוס בשחקנים בעלי פוטנציאל המתמודדים מול תסריט מתוסבך, בימוי בינוני ופרוייקט חקייני במודע. 'טרויה' ראוי לעמוד לצידם של כשלונות מעוררי-רחמים כדוגמת "אלכסנדר", "המלך ארתור" ו"ממלכת גן עדן" - כולם לקחו על עצמם משימות כבירות, והתרסקו איתן למצולות. סיפור האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס איננו מתאים בהכרח למגבלותיה של הוליווד והקולנוע העממי. אפוס כה רחב-יריעה, שמכיל מספר גדול-מדי של דמויות, עלילות משנה סבוכות ומניעים שאינם ברורים לצופה החילוני המודרני - יתקשה להיכנס אל תוך 100 דקות של אקשן אלגנטי. המוצר ההוליוודי 'טרויה' אמנם נמתח לשעתיים וחצי, אבל הוא נכשל בכל החזיתות: הוא לוקח סיפור מורכב מדי, מנסה להישאר עממי, ומחקה סרטים טובים ממנו (כן, "שר הטבעות", כמובן - הקופה המצלצלת שהטריפה את רוב מפיקי לוס אנג'לס).
הטעות הגדולה ביותר של "טרויה" היא ההישענות המוגזמת על בראד פיט בתפקיד אכילס. השחקן החטוב, מנופח משרירים ונקי מכל שריטה או צלקת, פשוט לא משכנע באף שורה שהוא מוציא מפיו. חבל שהבמאי, וולפגנג פטרסן, בחר להעניק לפיט את רוב זמן המסך, רוב השורות ורוב המיקוד הדרמטי. פיט עצמו נאבק במגבלותיו כשחקן הוליוודי טיפוסי, רק כדי לגלות שוב ושוב שהוא לא מסוגל להוציא מעצמו את התוצרת הנדרשת. חלק מן האשמה נופלת על התסריט, שמנסה להוציא מדמותו של אכילס יותר ממה שהיא מסוגלת - בריון שהוא גם משורר, לוחם צמא-דם שהוא גם מאהב עדין, מנהיג רצחני שהוא גם אציל וג'נטלמן. הניגודים הקיצוניים הללו אינם משתקפים כהלכה במשחקו של פיט. כאילו כשלונו של פיט אינו מספיק, בא אורלנדו בלום בתפקיד פאריס ומדרדר את 'טרויה' עמוק יותר אל התהום. כבר בתחילת הסרט קובע 'טרויה' שפאריס היה בחור קל-דעת שהביא על עמו מלחמה מיותרת לגמרי, ואי אפשר למחול לו על התנהגותו האנוכית; אחרי רושם ראשוני שכזה, בלתי אפשרי להתייחס אליו ברצינות. משחקו הבינוני של בלום מוכיח שהוא נשכר לתפקיד רק בשל פרסומו הרב ב'שר הטבעות' בדמותו של לגולאס, ה'אלף' הבלונדיני בעל כישורי הירי בחץ וקשת; מפיקי הסרט לא התאפקו, ואף נתנו לו שתי סצינות של יריה בחץ וקשת - כאילו חשבו שהקהל רוצה לראות את בלום ב'שידור חוזר'. תסריטאי 'טרויה' נאלצו לשדך את בלום הצנום עם השחקנית החיוורת דיאן קרוגר בתפקיד הלן הבלונדינית, שגם היא נבחרה לתפקיד מן הסיבות הלא-נכונות (פנים יפות), אבל אינה מסוגלת לשכנע אף צופה במשחקה הדומע, אפילו לא לנאנו-שניה. "טרויה" ניסה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: מצד אחד, הוא טוען בתוקף שכל מלחמת טרויה היתה אסון מיותר לכל המעורבים בו. הוא משרטט דיוקן של מלכים מושחתים, נתינים נאמנים ואספסוף נבער מדעת. הוא לועג לפוליטיקאים ולא רואה שום סיבה אמיתית להתרחשות המלחמה. מצד שני, הוא נהנה מן החזיון וסוחט ממנו כל קלישאה אפשרית -- מסצינות-המון מרהיבות ועד קרבות אחד-על-אחד וירטואוזיים שבהם אין טוב ורע, רק לוחם מיומן מול לוחם מיומן-פחות. התוצאה היא סרט מבולבל מבחינה אידיאולוגית, שלא יודע אם להנות מן המלחמה או לבוז לה. 'טרויה' פונה לקהל רחב, עממי, בחלקו נבער בעצמו, שרוצה 'אקשן' בכל מחיר, אסקפיזם מתועש, מעשי גבורה מפוברקים ועלייה ברמת האדנרלין. ובלהט המהומה, שוכח 'טרויה' שכל המלחמה היתה בדיחה לא משעשעת. לצד משחקם הגרוע של פיט, בלום וקרוגר, יש לציין את עבודתם הסבירה-איכשהו של אריק באנה בתפקיד הקטור, ופיטר או'טול הקשיש בתפקיד המלך פריאמוס. שניהם לא מבריקים, והתסריט לא מספק להם מפלט, אבל הם לפחות לא מעוררי רחמים. 'טרויה' משתמש באו'טול כדי להלעיג על האמונה הדתית, ומשתמש בבאנה כדי להציג את הקורבן האמיתי של מעגל הדמים האינסופי. ולמרות זאת, הסרט פונה לקהל דתי-בחלקו ולכן נזהר שלא לפגוע במאמינים עכשוויים; במקביל הוא גם לא מצליח להסביר מדוע הקטור מקריב את עצמו בקרב חסר-סיכוי מול אכילס: האבירות שהוא מפגין מול אויביו אינה נתפסת כנבונה, במיוחד לאור נסיונו הצבאי הרב. המקור הספרותי ידע לבנות מערכת חוקים שלמה סביב עולם טרגי שבו המוות ידוע מראש, אבל ב'טרויה' הקולנועית זה לא עובר למסך. הסצינה שאולי ממחישה יותר מכל את הבעייתיות של תסריט 'טרויה' היא זו: אכילס, זועם על מות בן-דודו בידי הקטור, לוקח מרכבה ושועט אל חומת טרויה. הוא זועק "הקטור!" אל החומות כדי להזמין את נסיך טרויה לדו-קרב. אכילס הוא אויב מר של טרויה, וכל אדם הגיוני היה משלח חבורת קשתים כדי לחסלו באופן מיידי. אך הקטור, המנוסה והמיומן, עוצר את החיילים עם הקשתות ויורד בעצמו אל מותו. התסריט, הבימוי והשחקנים לא מצליחים להסביר את הדחף הטרגי למצוא את מותך מול אדיוט צמא-אדם כמו אכילס. הכל נראה שרירותי לחלוטין, כמעט מגוחך, בוודאי לא טרגי (ולא מוצלח כמו בסיפור המקורי). וזו לא הסצינה היחידה שמעוררת תחושת גיחוך שכזאת. מרכיב בזיוני נוסף ב"טרויה" הוא שורת חיקויי 'שר הטבעות': סצינות המצור על חומת טרויה מזכירות מדי את הקרבות הגדולים בפרק השלישי (שיבת המלך); חיצי-האש שנורים אל תוך הלילה, כדורי-האש שנזרקים אל תוך המחנה, קרבות שטופי-דם עם קולה המלטף של זמרת מקוננת - כל אלו גימיקים שהמציא 'שר הטבעות' וזוכים כאן לסיבוב שני. כנ"ל יריות החצים של לגולאס-פאריס; ההתקבצות של הלוחמים לגבעה של מגינים (מישהו אמר קרב 'נקרת הלם' או הסרט "גלדיאטור" ולא קיבל ספקטאקל?); השימוש בשחקן שון בין (מישהו אמר בורומיר מ'שר הטבעות'?). יותר מכל אלו - ההיעזרות המוגזמת בתוכנות מתקדמות לאנימציה ממוחשבת, המאפשרות בנייה של מגה-סצינות עם עשרות אלפי חיילים. בכל סצינה שרואים צבא ענק ניתן כבר להבחין בבירור איפה מסתיימים הניצבים האמיתיים ואיפה מתחילים היצורים הוירטואליים: בדיוק הבור שאליו אסור ליפול. ספק רב אם "טרויה" מעבירה כהלכה את הפרק החשוב בזה במיתולוגיה היוונית. הנסיון המגומגם לשלב בין המיתוס (למשל, פגיעת החץ בעקב אכילס, שהביאה לפציעתו אך לא למותו) ובין העובדות ההיסטוריות, כמו גם הנסיון העלוב להציג את היוונים כ"רעים" בעוד הטרויאנים נתפסים כ'טובים' - אינו מוסיף כבוד לאף אחד. אפילו הטיפול בסיפור הסוס הטרויאני לא מכיל הברקות של תסריט או משחק - אין ממש פעלולי צילום או אפקטים חדשניים אחרים. הסרט מסתיים בשריפת גופתו של אכילס - אבל לא ברור לנו אם הסיפור צריך להסתיים שם, או שליוצרי הסרט פשוט נגמר הזמן. אולי בכל זאת ראויה האיליאדה לטרילוגיה משלה בהפקת בי-בי-סי, ולא למוצר תעשייתי מבולבל ושטחי.
לסיכום, "טרויה" הוא מאמץ קולנועי שנכשל בכל חזית אפשרית - הוא אינו עקבי, אינו עמוק, אינו חכם, אינו מבריק, אינו מרתק ואינו מקורי. הוא מחקה את 'שר הטבעות', הוא מציג שחקנים 'משומשים', נע בכבדות וחסר כל אמירה משכנעת. הוא רואה במלחמה את נזר הבריאה, ודקה אחר כך - בלגן מטופש. רגע אחד הוא מעריץ את הלוחמים, ושנייה אחר כך מלגלג על חייהם העלובים. אין בו הומאניזם, אין בו ריאליזם, אין בו אמינות. סתם עוד מוצר מניפוליטיבי שנארז במהירות כדי לרכוב על תהילת 'שר הטבעות'. הוליווד צריכה להתרחק מטיפול ביצירות מופת ספרותיות: היא פשוט לא מסוגלת להתמודד איתן. |
