השיבהThe Returnרוסיה 2003בימוי: אנדריי ז'אגינסטבתסריט: ולדימיר מושנקו, אלכסנדר נובוטוסקישחקנים: ולדימיר דארין, איוואן דוברונרבוב, קונסטנטין לברוננקו, נטלי ודובינה
"השיבה" הוא סרט חזק. הוא מותיר רושם משמעותי על הצופה מפני שהוא עוסק בצורה פיוטית וקורעת-לב בנושאים ראשוניים בתרבות האנושית - חיים ללא אב, יתמות, הורות וחינוך. תודות לעבודת צילום מעולה, משחק מושלם ותסריט מלא בדקויות, הגיע הבמאי ז'אגינסטב להישג קולנועי מרשים, בלי קשר לשיוכו הלאומי (רוסיה). זו טרגדיה בעלת מימדים מיתיים, המתרחשת במציאות העכשווית של מזרח אירופה. הסרט מספר על שני אחים, ואניה ואנדריי, שאביהם נטש אותם בגיל צעיר מאוד. הם חיו במשפחה חד-הורית, בבית אחד עם אמם וסבתם. השניים למדו לחיות בלי אבא. הם מחנכים זה את זה, מאתגרים זה את זה, ומשלימים איש את רעהו. לפתע וללא כל התרעה מוקדמת, מגיח האב אל חייהם ולוקח אותם מיד (ובלי הסברים) לטיול מחוץ לעיירה. למרבה האימה, מתנהג האב בקשיחות רבה, מסרב לספר איפה היה כל השנים הללו, ומתיימר לחנך את בניו הביולוגיים ביד ברזל, כאילו היו בניו האהובים משכבר הימים. "השיבה" בודק את גבולות ההורות, את תפקידו של האב כמודל לגבריות, את מקומה של האלימות בתהליך החינוכי, ואת משמעותה של אהבה ביחסי הורים-ילדים. האב המסתורי, המנוכר, הקשוח והלאקוני אינו מסגיר דבר. שני הילדים תוהים מדוע הלך. הצעיר לא משוכנע שאכן מדובר באביו הביולוגי האמיתי, והבכור מתקשה ליצור קירבה עם הגבר החדש בחייו. הצופה מיטלטל בין החשדנות הבריאה של הצעיר הפיקח ובין האופטימיזם הנואש של הבכור.
המסע הפיזי שעוברות הדמויות - דרך כבישים, כפרים, ערים, יערות, הפלגה ואי בודד - משולב במסע פסיכולוגי שבסופו עוברים השניים זעזוע של ממש. הם לומדים להבין את משמעותה האמיתית של הורות: נוכחות מתמדת, אהבה ללא תנאים, תמיכה רגשית, אמפתיה, גמישות, עדינות ורוך. הם מסרבים לתת לעובדות הביולוגיות לשלוט בחייהם - העובדה שהם זרע מזרעו של אביהם אינה מנטרלת את התנגדותם לאלימות המוגזמת שהוא מפעיל כלפיהם. השניים משיבים מלחמה, שמובילה לאסון גדול. "השיבה" מכיל בתוכו סודות רבים, שרובם לא מתגלים גם אחרי הסוף המר. הוא מכריח את הצופים לתהות ולהתלבט, בלי להעניק להם מפלט נוח בסיום המסע. עמדותיהם המנוגדות של שני הילדים מעודדות אותנו לנקוט עמדה כלשהי - האם מדובר בנבל או במושיע? מסתבר שהתשובה איננה ברורה כלל וכלל. הסיפור מצליח להפר את שלוותנו, להרהר ולהזדעזע מן ההתרחשויות. וכאן טמון כוחו: "השיבה" מכריח אותנו לחשוב, להעמיק ולחקור את פשר המשבר בין האב לילדיו, וכך לגלות תובנות חדשות על נושאים מובנים-מאליהם: הורות, אבהות וילדות. ניתן להבין מ"השיבה" שאבהות, הצד הגברי של ההורות, אינה מסתכמת בחישול מזדמן של הילד הרך. הסרט אינו שובע נחת ממשפחה חד-הורית כלשהי - אב בלבד או אם בלבד. תפקידו של האב מסובך הרבה יותר מזה של מפקד ביחידה צבאית המאמן את חניכיו. משמעת, כלשעצמה, היא חסרת משמעות. הצבת גבולות וענישה אינם מגשימים את מטרותיהם ללא תשתית רגשית ארוכת-שנים של אהבה ועזרה. הורה אינו יכול לחנך את ילדו רק על בסיס קשר ביולוגי. הילדים דוחים כל מגע פיזי עם האדם שטוען כי הוא אביהם, ומחפשים הוכחות עמוקות יותר לקשר ביניהם. האופטימי מביניהם מאמין שניתן לגשר על פער השנים. הפסימי רוצה לשכוח - ולחזור הביתה, לאמא.
העיסוק בסיטואציה של אב שנטש את ילדיו וחזר אליהם במפתיע זוכה לתנופה דרמטית אדירה באמצעות שורה של צילומי-טבע קודרים ומרשימים, תנועה מתמדת והתמקדות בפניהם המיוסרות של הבנים. הים, הגשם והמים הופכים לדמות-משנה בסיפור שבו האדם ואיתני הטבע נלחמים זה בזה עד לתבוסה העצובה. "השיבה" מצליח לחרוט את עצמו בזיכרון הקולנועי בתור יצירה עזה, כנה, שלמה עם עצמה ובעלת חיים ארוכים. מומלץ בלי הסתייגויות. |
