המטריקס - הפרק הראשוןThe Matrix Part Iארה"ב 1999בימוי ותסריט: לארי ואנדי וואצ'ובסקישחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, קרי אן מוס, הוגו ויבינג, גלוריה פוסטר ואחרים
הפרק הראשון של "המטריקס" היא יצירת מופת פופולרית, שלא היתה זקוקה לשני פרקים נוספים כלל וכלל. היא עומדת בזכות עצמה, והפכה לטרילוגיה במהלך שהסתיים בכישלון עצוב. 'המטריקס' היא יצירת מפתח להבנת הדור הדיגיטלי החדש, ניתוח היתרונות הטכנולוגיים של הקולנוע האמריקני, והשאלות החדשות שמציב עידן המיחשוב בפני צעירי המערב המפותח. חבל ששני הפרקים הבאים קלקלו את החגיגה, טישטשו את ההישג והשאירו אחריהם טעם רע של מיסחור ורישול. הרעיון הבסיסי פשוט ומבריק: החיים שלנו הם לא פחות ולא יותר מתוכנה מתוחכמת שנכתבה על ידי מחשבים הניחנים בתבונה מלאכותית מתקדמת. במקום "אתה חי בסרט", עכשיו אפשר לומר ש"אתה חי במטריקס". המין האנושי הגיע למצב שבו הוא יכול לפברק מציאות בעזרת חישובים מתמטיים מסובכים. הקולנוע מייצר את הפיברוק הזה באמינות מלאה, והשאלה היא מי מספיק חד-עין וחד-שכל כדי לעלות על הבלוף הגדול מכולם. הקולנוע המודרני הוא המקום הנכון לשאול: "איך אתם יכולים לסמוך על החושים שלכם, אם הקולנוע יכול לשטות בכם בקלות כה רבה?". היום אנחנו כבר יודעים שבעזרת תוכנות חדשות ומחשבים חזקים, אפשר ליצור מציאות וירטואלית שתפיל את מוחנו בפח.
מן ההברקה הזאת - החיים הם תוכנה - צומח סיפור משכנע וסוחף, שאיתו יכול כל אחד להזדהות. אנחנו מנהלים חיים אפורים למדי - עבודה פקידותית, חוסר סיפוק, שיעמום, ריקבון עירוני, שיטוטים באינטרנט, חיפוש אחר אמת אבסולוטית. כך גם גיבורנו, תומס אנדרסון, מתכנת משועמם בחברת הייטק שגרתית במשך היום - אבל האקר חתרני בלילה. יום אחד הוא מגלה שהחיים שלו הם בלוף, שהכל מתוכנת מראש, ושהוא הגיבור שיכול להציל את המין האנושי מן הזיוף הזה. ההזדהות עם הגיבור - מושלמת. גם אנחנו משועממים, גם אנחנו מרגישים שהחיים המודרניים הם לא טבעיים, גם אנחנו רוצים הרפתקאות, גם אנחנו רוצים להציל את העולם. התסריט בוחר דווקא ב"האקר" כגיבורו - זהו הסמל החדש של המרדנות בעידן הדיגיטלי. ההאקרים הם חוד החנית של הטכנולוגיה. הם פורצים, הם משוטטים, הם מערימים על רשויות החוק, הם חכמים יותר מן הממסד, הם יודעים איך להיכנס ולצאת מכל מקום. הם אבירי הצדק במציאות הקיברנטית החדשה. "המטריקס" הופך את ההאקרים לברנשים הכי מגניבים בשטח: הם לובשים בגדי עור שחורים, מרכיבים משקפיים אופנתיים, מחזיקים טלפונים סלולריים, נוסעים במכוניות יוקרתיות, לא מחייכים, לא צוחקים - והכי חשוב: יודעים לתת מכות הכי מהר שיש. החיבור לרשת הוא החמצן שמפעיל להם את המוח - וכאשר ההאקרים מחוברים לרשת, הם מקבלים כוחות-על. כשהם מנותקים מהרשת, החיים שלהם חסרי משמעות ומזויפים לחלוטין. "המטריקס" הצליח לייצר בכוחות עצמו את הדוגמה והמופת למתבגרים וליאפים בכל מקום - שולטים בטכנולוגיה, נראים מצויין, מקפצים ומרביצים, לוחמי חופש וגאונים בתיכנות. אין דבר יותר רחוק מן המציאות - ההאקרים הם לרוב אנשים בודדים, בעלי יכולות חברתיות מוגבלות, שאינם זזים מן הכיסא ואינם יוצאים מן הבית. אבל כאן הם הופכים לדבר הטוב ביותר שקרה לעולם מאז 'סופרמן', ואפילו זוכים בנשיקה מבחורה לוהטת, שגם היא האקרית (כן, בטח). ובאמת - בסוף הסרט מעופף לו "ניאו" (Neo, הלא הוא היפוך-אותיות של One, 'האחד' הנבחר...) כמו סופרמן מעל לעיר הגדולה.
בין הדמויות היותר-מעניינות בסרט אפשר למצוא את 'סייפר' (השחקן ג'ו פנטוליאנו, עם הזקן הצרפתי שהיה כל כך אופנתי באותה תקופה). פנטוליאנו מגלם לוחם-חופש מתוסכל שרוצה לפרוש מן המחתרת לטובת חיים נעימים חזרה במטריקס. בגידתו של סייפר בחבריו היא משב-רוח מרענן של ריאליזם אמין בסיפור, כיוון שהוא מציב חלופה משכנעת לעקרונות המוסריים הקשים-מנשוא של קומץ הלוחמים במטריקס הממוסד (מישהו אמר כת/דת?). סייפר עייף מן המלחמה הסיזיפית ברובוטים המשוכללים. הוא רוצה לחזור אל התוכנה, אל הממסד, אל המותרות ואל האשלייה. הוא רוצה חיי נוחות כי הוא יודע עד כמה הם עשויים-היטב. הוא רוצה לטעום סטייק טוב במסעדה, הוא רוצה ללכת בשמש, והוא רוצה נשים. אי אפשר להאשים אותו: ההיסטוריה מלאה באנשים טובים שמאסו באידיאולוגיה מופשטת, ויתרו על עתיד אוטופי -- וחזרו לחיות חיים רגילים כמו כולם. דמותם של ה'סוכנים' גם היא מעניינת, ומשתלבת היטב בחייו של האמריקני הממוצע: כל הסוכנים פועלים ומתנהגים כמו סוכני אף-בי-איי (FBI) בארה"ב. הם לבושים יפה, הם מרכיבים משקפיים כדי שלא יבחינו בעיניהם, הם מחוברים למכשיר קשר כדי לנווט, הם שקטים והם תמיד מפחידים. התסריט מנצל את הפחד עתיק-היומין של האמריקנים מפני הריכוזיות של השלטון הפדרלי כדי לחדד את האימה ואת השליטה המושלמת של המטריקס על נתיניו האנושיים. הסוכן סמית' (הוגו ויבינג) וההומור הסרקסטי שלו מוסיפים עניין רב לסיפור, ומעניקים לו 'פלפל' נחוץ בהחלט. משחקו המושלם של ויבינג רק מדגיש את יכולתו הדרמטית הנבובה של קיאנו ריבס בתפקיד הראשי. כל המרכיבים הקולנועיים מנוצלים בצורה חכמה בפרק הראשון של 'המטריקס': העריכה מדוייקת וחסכונית, קטעי הפעולה מהממים, הדיאלוגים מעניינים ולא מתוחכמים-מדי, האפקטים מהפכניים, העלילה מתקדמת במהירות, הרומן בין ניאו וטריניטי (קרי אן-מוס) מרענן ומתוזמן היטב - והסיפור מסתיים בסוף פתוח ומסקרן. אנחנו נחשפים לכמויות גדולות של מידע אודות המציאות והדמויות, אך הכל נספג היטב ומעובד בצורה נוחה בעזרת מעברים הגיוניים, קטעי פעולה לאיוורור המוח, והתקדמות מוצלחת לקראת השיא. זאת בניגוד לשני הפרקים הבאים, שהיו מהוססים, מבולבלים, תמוהים, לא ברורים, ריקניים ובעיקר חוזרים על עצמם. ל'מטריקס' יש תנופה קולנועית שמצליחה להעלות כמה שאלות פילוסופיות עמוקות אודות המציאות: האם אנחנו באמת מסוגלים להרגיש את העולם כפי שהוא באמת? האם החושים שלנו (ראייה, שמיעה, ריח, מישוש) הם רק מתווכים או אולי שליחים בוגדניים? האם אנו רוצים לדעת את האמת הכואבת על העולם, או שאנחנו מעדיפים להימנע מכאב בכל מחיר? האם חיים של בלוף נוח הם עדיפים על פני חיים אמיתיים ורצופים בסבל? התשובה, כך עולה מן הסרט, אינה אופטימית: רוב בני האדם יעדיפו לחיות במטריקס הנוח והנעים מאשר להילחם במכונות משוכללות בתנאים קשים. אם האמת כואבת, השקר תמיד עדיף. הגיבור המרכזי, ניאו, מנסח את המסר שלו: אפשר להמשיך לחיות במטריקס רוב הזמן, אבל לכל הפחות צריך להיות מודעים לקיומה, ולנסות להערים עליה אם אפשר. תרבות ההאקרים בפרט, ותרבות הסייבר בכלל - הם המנוף המציאות שמאפשר לתסריט היומרני להתרומם מעל הקרקע ולעוף. הצעירים של היום בהחלט מסוגלים להזדהות עם טשטוש הגבולות בין המחשב והחיים, בין האינטרנט והרחוב, בין הצ'ט והמפגש הפיזי. כאשר החוויה הוירטואלית חזקה ומשמעותית לא פחות מן השיגרה של השכונה והעיר, יש כאלו שבוחרים להתמכר לתחליף הדיגיטלי, ולהאמין בהדרגה ש'ריל לייף' (Real Life) זו סחורה סוג ב'. ההאקרים, שמייצגים את הגרעין הקשה של הדור הזה, אהבו את 'המטריקס' כי הוא שיקף את החוויה שהם עוברים כבר שנים. לסיכום, הפרק הראשון של המטריקס ממציא רעיון גאוני ("החיים = תוכנה") ומפתח אותו בצורה קולחת, עניינית ומרהיבה. אנו מזדהים עם דמותו של הפקיד האפור, שרוצה את האמת ומוכן לשלם מחיר אישי תמורתה. אנו מצטרפים בחדווה למאבק שלו בכוחות 'הממסד', מבינים את רצונו להגן על חבריו שהאמינו בו לאורך כל הדרך, ונהנים לראות אותו משיג את הבחורה ומביס את הרעים עם החליפות. ניאו, ההאקר הנבון, הצעיר, המבולבל והאופנתי מנצח את הפקידים הציניים של הממשל המנוכר, ואנחנו מוחאים לו כפיים. השאלה היחידה היא: מי היה צריך בכלל את שני הפרקים הבאים? |
