האירי

The Irishman

ארה''ב 2019

בימוי: מרטין סקורסזה

תסריט: סטיבן זליאן

משתתפים: רוברט דה-נירו, אל פצ'ינו, ג'ו פשי; ריי רומנו, בובי קנוואלה, אנה פקווין, סטיבן גרהאם, סטפני קורצובה, ג'סי פלמונס והארווי קייטל

מוסיקה: רובי רוברטסון

אורך: 209 דקות

האפוס השאפתני של סקורסזה, בהשתתפות שלושה מגדולי השחקנים של הוליווד, הוא רחוק מלהיות החמצה. יש כאן יצירה בשרנית, מעמיקה, ארוכה ומרתקת לפרקים. סיפור עלייתו ונפילתו של הגנגסטר המחסל פרנק שירן, בשירות משפחת בופלינו, מתנגש בסיפור חייו של ג'ימי הופה (1913-1975), מנהיג איגוד עובדים אמריקאי מפורסם.

ראשית, יש כאן יצירה קולנועית באורך 209 דקות. אורכו של הסרט איננו פרט טריוויה, אלא עניין מהותי: זהו, הלכה למעשה, סרט כפול. מכיוון שזוהי יצירה קולנועית שהופקה עבור נטפליקס, היא ראויה לצפייה איטית וסבלנית - אולי בחלוקה לשלושה פרקים נפרדים.

 

החלק הראשון של "האירי" מסביר כיצד התחבר פרנק שירן (דה נירו) אל ראסל בופלינו (ג'ו פשי), העומד בראש משפחת גנגסטרים איטלקית חזקה באיזור פילדלפיה. שירן, בוגר מלחמת העולם השנייה, מגויס להיות איש החיסולים של הארגון. ההכשרה הצבאית בהחלט מסייעת לו להרוג אנשים רבים, ולהתמקצע בבניית ארסנל כלי נשק - אותם הוא מעלים מיד לאחר ביצוע כל חיסול. מערכת היחסים בין ראסל לפרנק היא כמו זו של אב ובנו.

 

האירי - סיפור של מאפיה, אהבה והחמצה

 

החלק השני של "האירי" מתמקד במפגש בין שירן ובין ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו). הופה הוא דמות מיתולוגית באמריקה של שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים: מנהיג איגוד עובדים מיליטנטי ומושחת, שצבר בהדרגה כוח פוליטי עצום - אותו תירגם לאימפריה של הלוואות וכספים המחוברת לארגוני פשיעה, בעיקר משפחות מאפיה. אם ראסל הוא "אביו" של פרנק שירן, הרי שג'ימי הופך להיות אחיו הבכור, הלכה למעשה.

 

החלק השלישי של "האירי" מתאר את נפילתו של שירן, ביחד עם נפילתו של הופה. בלי לתת כאן יותר מדי ספוילרים - שירן למעשה מאבד את הכל: את החירות האישית, את הכבוד שלו, המקצוע שלו, את כל המשפחה, את "אחיו" האהוב, בו הוא בגד בצורה מזעזעת - ובסופו של דבר מבלה את שארית חייו בתור קשיש חולה בבית אבות מנוכר, אלמן, גלמוד - ואכול רגשות אשמה וחרטה.

 

גדולתו של "האירי" הוא יצירת ההקשרים ההיסטוריים הרחבים שבין המאפיה האמריקאית ובין הפוליטיקה הגדולה של הבית הלבן, משפחת קנדי (ג'ון ובובי), הכסף הגדול וההתחזקות ההדרגתית של שלטון החוק (אף-בי-איי), על חשבון כנופיות הרחוב והמתנקשים המקצועיים. מרתק במיוחד לראות את מערכת היחסים הסוערת שבין ג'ימי הופה, הנשיא קנדי, קובה של קסטרו והנשיא הבא - ניקסון.

 

המשחק המעולה של דה-נירו, אליו התרגלנו במהלך עשרות השנים האחרונות, זוכה בחלקו האחרון לטוויסט סוחט-דמעות - כאשר דמותו של פרנק שירן הופכת לקשיש עגום, שבקושי מסוגל ללכת. מיד לאחר שיצא מן הכלא הוא איבד את אשתו. בתו הבכורה אינה מוכנה לדבר איתו. שאר בנותיו חוששות ממנו. כל חבריו נרצחו או נפטרו. הוא רוכש לעצמו ארון קבורה ומנסה להתוודות בפני כומר, אך נכשל בכך.

 

"האירי" אינו מנסה לייפות את חייהם של המאפיונרים. הוא אינו מבצע גלוריפיקציה או אסתטיזציה של מעשה הרצח. יש בו הומור שחור, שגם לועג לחלק מן הפושעים - הקטנוניות שלהם, הטיפשות שלהם ולפעמים גם האינפנטיליות שלהם. כמו "הסנדק" (של פרנסיס פורד קופולה) או "נהג מונית" (גם של סקורסזה), הוא מבליט את ההקשר הפוליטי הרחב שבין העולם התחתון "האיטלקי" והעולם העליון "הלבן" של הפוליטיקה האמריקנית. אבל מעבר לכך, הוא מתעקש להדגיש את המחיר הכבד שמשלמים בכירי הפושעים על ניהול חיים של רוע, גזענות, טיפשות, כוחנות ושחיתות מוחלטת.

 

האירי - ג'ימי הופה ואיש המשימות המלוכלכות שלו, פרנק שירן

 

מבחנו של סרט מאפיונרים טוב הוא ביכולת לייצר סימפטיה עם הפושעים המרכזיים, למרות המודעות המלאה של הצופה למעשיהם המזוויעים. המיומנות של התסריט, הבמאי והשחקנים להציג בפנינו סיפור אנושי מרגש במקביל לתיעוד של רציחות מקפיאות-דם -- למעשה מתמצת את מהות הז'אנר. המשיכה והרתיעה שיש לנו מחיי המאפיונרים מייצרת קוקטייל חמוץ-מתוק שאינו מאפשר לנו להפסיק לצפות. ואכן, בסוף "האירי" אנחנו נקשרים לדמות המרכזית (פרנק שירן), אוהבים אותה, שונאים אותה וגם מרחמים עליה ומתעבים אותה בו-זמנית, בלי יכולת להפריד בין מרכיבי תערובת הרגשות. סצינת השיחה הטלפונית בין שירן לאשתו (ואלמנתו-לעתיד) של ג'ימי הופה לאחר הרצח, היא אולי שיא הסרט.

 

קשה לומר שהאפוס ההיסטורי הזה יפתיע אתכם יותר מדי. גם קשה לומר שיש לו טריקים קולנועיים שכמותם לא ראינו. בזירת האפקטים המיוחדים, יש לנו כאן תוכנת גרפיקה ממוחשבת המסוגלת "להצעיר" שחקנים מבוגרים בכמה עשרות שנים אחורה על ציר הזמן. בפרויקט ה"הצערה", דה-נירו ופאצ'ינו מקבלים עור מתוח ושיער בהיר - אבל עדיין נראים מבוגרים לגילם, מתנועעים ומשחקים כמו אנשים מבוגרים. העיניים "האיריות" הכחולות של דה-נירו נראות מוזרות לכל אורך הסרט, במיוחד למי שמכיר היטב את עיניו הכהות מסרטים רבים אחרים.

 

התסריט של "האירי" מבוסס על הספר "שמעתי שאתה צובע בתים", ספר ביוגרפי מאת החוקר ועורך-הדין צ'רלס ברנדט, שיצא לאור ב-2004. הביטוי "צובע בתים" הוא סלנג מאפיונרי נפוץ - הדם שמשפריץ על הקירות מיד לאחר שיורים בראשו ובגופו של אובייקט החיסול. גם אם ספרו של ברנדט, המתעד את הוידוי של שירן, אינו מדויק - הנרטיב הרצחני שהוא בונה משכנע מאוד ברמה התסריטאית והקולנועית.

 

אפשר למתוח ביקורת על "האירי", שאיננו סרט מושלם ובוודאי אינו חשוב או מהפכני כמעט בשום דרך. ראשית, הוא עוסק בהיסטוריה רחוקה יחסית, וככזה הוא לא יצר שינוי תרבותי ענק כמו "הסנדק" ודומיו. שנית, הוא בחר שחקנים מבוגרים מאוד שנמצאים בשלהי הקריירה שלהם. שלישית, הוא אינו מייצר היגדים רדיקליים על חייהם של גנגסטרים באמריקה - הסיפור הזה כבר סופר כמה וכמה פעמים.

 

אם "הסנדק" היה סרט המאפיונרים החשוב ביותר של המאה ה-20, עדיין מוקדם לקבוע אם "האירי" הוא סרט המאפיה המשמעותי ביותר של תחילת המאה ה-21. בז'אנר הזה מככבים שמות גדולים יותר כמו "פני צלקת" (סקארפייס מ-1983), "היו זמנים באמריקה" (1984), "הבלתי משוחדים" (1987), "החבר'ה הטובים" (1990), "באגסי" (1991), "השתולים" של סקורסזה (2006) ולאחרונה גם "גומורה" (2008) הקודר והקשה.

 

לסיכום, "האירי" כדאי לצפייה עבור חובבי הז'אנר המאפיונרי, בוודאי עבור שוחרי ההיסטוריה והפוליטיקה; אך מבחינה קולנועית הוא אינו מצליח לחדש מספיק. גדולתו היא בבניית הרקע ההיסטורי והפוליטי המורכב של התקופה, ובעזרת צוות שחקנים ענק - גם ביכולתו להצליח בשרטוט דיוקן אוהד של אדם בודד מאוד, שעבד עשרות שנים בשירות פושעים גדולים ממנו - וכך חיסל את כל מה שהיה חשוב בחייו, עד שלמעשה החמיץ הכל.