האב
The Father / Le Père
בריטניה/צרפת 2020
בימוי: פלוריאן זלר
הפקה: דיויד פרפיט, ז'ן-לואי ליוי, פיליפ קרקסון
תסריט: פלוריאן זלר, כריסטופר המפטון
שחקנים ראשיים: אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן
צילום: בן סמית'רד
אורך: 97 דקות
"האב" הוא סרט דרמה משובח במיוחד, שאמנם נולד על במת התיאטרון אך זכה לעיבוד קולנועי יוצא דופן. זהו סיפור כואב במיוחד על תעתועי הזיכרון, זוועות השיכחה והתפוררות המוח האנושי בשלב האחרון של החיים.
נושאים כמו אלצהיימר, דמנציה, שיטיון וזיקנה אינם מטופלים כמעט בכלל בקולנוע המסחרי. הסיבות ברורות מאליהן: זה לא "סקסי", בוודאי שלא מושך קהל צעיר וחובב פופקורן. "האב" פונה בראש ובראשונה לקהל מבוגר יחסית, גברים ונשים שראו את הוריהם מזדקנים וקמלים מול עיניהם.
מכיון שמדובר ביצירה קאמרית באופייה, המתרחשת ברובה בדירה סגורה, מרכיב המשחק זוכה לבכורה. המשחק המעולה של אנתוני הופקינס זיכה אותו בפרס אוסקר שני בקריירה שלו. האוסקר הראשון שלו הגיע מ"שתיקת הכבשים" מ-1991, ובזכייה השנייה שלו ב-2020 הוא קבע שיא אישי: השחקן הקשיש ביותר הזוכה בפרס.
 תעתועי הזיכרון, זוועות השיכחה
אך מעבר להתאמה המושלמת בין הופקינס ובין דמותו המעורערת של אנתוני בן ה-80, אנו מקבלים כאן כרטיס כניסה נדיר אל תוך תודעתו של חולה דמנציה. המציאות מתפרקת, נשברת, מתהפכת. האתמול הופך למחר, הקרוב הופך לרחוק, המוכר הופך לזר. הזהות נסדקת, האגו מתמוטט, הכבוד העצמי קורס. בסופו של התהליך לא נותר דבר: לא אושר, לא סיפוק, לא השלמה.
ההחלטה האמנותית לפרק את הנרטיב ו"לבלבל" את הצופים עם דמויות מתעתעות היא בעצם העיקר, כיוון שהמבנה הוא המסר. כדי לחוות דמנציה, כדי להבין את עולמו של האדם הדמנטי - יש לחיות בתוך ראשו ולהבין עד כמה חייו הם חסרי-פשר ובלתי נסבלים. לעולם אינך יודע איזה יום היום; חפצים נעלמים ללא הרף (נגנבים? חשוד!); מטפלים הופכים למתעללים; בנות מתרחקות ממך כמו מאש, ואפילו הדירה שלך כבר איננה שלך יותר.
כיצירה קולנועית העוסקת בחוסר ודאות קיומית, הפירוק של הנרטיב למצב של חוסר-אמון במרכיבים הבסיסיים ביותר של המציאות - זמן, מקום, רצף, הגיון, אנשים - לא נועד להרגיז את הצופה אלא "להשכיל" אותו בתורת הדמנציה. הסתירות הפנימיות בתסריט הן כמו חידות בתעלומה, והצופה מרותק כי הוא מעוניין לעשות סדר בכאוס - אך איננו יכול כי הוא שבוי במוחו של החולה.
זהות מתפוררת
בתחילת התהליך, מאבד אנתוני את הזהות הגברית שלו. במקום להיות אדם עצמאי, הוא מוצא את עצמו מנוהל על ידי נשים שאיננו מכיר. הוא לא מסוגל לדאוג לעצמו ומפתח פראנויה עקב הקושי שלו לזהות את הקרובים אליו. במקביל, הוא מאבד את האחיזה שלו במרחב כאשר הוא מתקשה להבחין בין דירתו המקורית, הדירה של בתו והמוסד הסגור לתשושי-נפש שבו הוא מבלה את שרידי חייו האומללים.
ההתפוררות התודעתית של האב, שכבר איננו אב אלא סוג של תינוק מגודל, מובילה אותו למצב שהוא כבר אינו מסוגל ליצור קשרים בסיסיים עם בני אדם. כאשר אינך זוכר מה קרה לבתך הצעירה (נהרגה בתאונת דרכים, ככל הנראה) ואיפה נמצאת בתך הבכורה (בפריז? בלונדון?), שלא לדבר על אשתך (נעדרת לחלוטין מהסיפור), אתה "אי בודד" ולא חלק מן החברה האנושית.
דמותה של אן, הבת הבכורה, המגלמת על ידי השחקנית הבריטית המצוינת אוליביה קולמן ("הכתר", "ברודצ'רץ'", "המועדפת"), ממחישה את עוצמת הפגיעה של החולה הדמנטי בסביבתו הקרובה. אנתוני מעליב אותה, משפיל אותה, פוגע בה, חושד בה, מתנער ממנה - ובסופו של דבר מאבד אותה.
נסיון לעשות סדר בכאוס
אם קו העלילה המרכזית מציב את מוטיב הפוריות בתור ההתפתחות המרעישה ביותר של עולם הרפליקנטים המהונדס, הרי ש"2049" מציב בפנינו אתגר חלופי: אם רפליקנט מסוים איננו בעל פוטנציאל של התרבות, מה יכול להפוך אותו
אם יש היגד אנושי שעולה מתוך החורבן הקוגניטיבי המשורטט כאן, הרי שהוא נוגע במחוזות המתת החסד. אין שום סיבה בעולם לתת לאדם קשיש לעבור את הגיהנום הזה. לא רק שהוא אינו מסוגל לנהל חיים מינימליים, אלא שהוא מתייסר בכל רגע שעובר עליו.
הופקינס, שבנה את הקריירה שלו על תפקידים כריזמטיים המבוססים על אינטליגנציה וקסם אישי - מופיע כאן כדמות שברירית ביותר, פגיעה באופן קיצוני. דווקא בגלל גילו המתקדם (83 בזמן הצילומים), הוא כנראה חש היטב את חרדת התשישות, כמו גם את העובדה שלא יהיה כאן לנצח.
הצופים הוותיקים, המכירים היטב את הופקינס משלל סרטיו הקודמים, מסוגלים להזדהות עוד יותר עם הכאב של אנתוני - כיוון שהם רגילים לחוות את הופקינס בתור אדם רהוט ומתפקד. קשה להפריד בין ההתפוררות של הופקינס ובין זו של הדמות "אנתוני" - הם מתאחדים לגוף אחד.
לסיכום, "האב" הוא מסע מתעתע בתוך מוחו המתפורר של אב דמנטי. זהו מסע כואב אך הכרחי - הוא מרחיב את התודעה ומאפשר לנו להזדהות עם התופעה. בזמן שהגיבור מאבד את כל מה שהיה לו, הוא מתענה בגיהנום תודעתי של מבוכי שיכחה ורסיסי זיכרון בוגדניים. הצופה עושה את דרכו בתוך מציאות מרוסקת שבה אי אפשר לסמוך יותר על פרצופים, שמות, תאריכים ומקומות. הציווי "והדרת פני זקן" ביהדות אפילו לא מתחיל לתאר את מסע הייסורים המתמשך של קורבנות הדמנציה.
|
