ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

הלכלוך

The Dirt

ארה"ב 2019

בימוי: ג'ף טרימיין

תסריט: ריץ' וילקס, אמנדה אדלסון

משתתפים: דגלאס בות' (ניקי סיקס), קולסון בייקר (טומי לי), איוון ריון (מיק מארס), דניאל וובר (וינס ניל),

צילום: טובי אוליבר

הפקה: אלן קובאק, אריק אולסן, ג'ולי יורן, ריק יורן (הפצה: נטפליקס)

מוסיקה: פול הייזלינגר

מבוסס על הספר "הלכלוך" (The Dirt) שיצא לאור ב-2001

אורך: 108 דקות


"הלכלוך" הוא הזדמנות נדירה לראות את האמת המזוהמת מאחורי תעשיית המוסיקה האמריקאית, בעיקר של שנות ה-80 אבל גם של ימינו. זוהי יצירה פרועה, פרובוקטיבית, שוביניסטית ומרתיעה - אך גם הופכת קרביים, כנה במידה רבה, ולא קלה לעיכול.

 

"דה דירט", כפי שהוא מכונה באנגלית, מבוסס על ספר מצליח מאוד שיצא ב-2001 ונועד לשפוך את הזבל, פשוטו כמשמעו, על ההיסטוריה המזעזעת של להקת מוטלי קרו (Mötley Crüe). בקצרה, מאחורי הרכב ה'הבי מטאל' (גלאם-מטאל, ליתר דיוק) הפופולרי שהוקם בלוס אנג'לס ב-1981 מסתתר ארגון פשיעה, שחיתות וניצול מחפיר.

 

לזכותם של ארבעת חברי הלהקה - הבסיסט ניקי סיקס, הגיטריסט מיק מארס, המתופף טומי לי והסולן וינס ניל - הם לא מנסים להסתיר את העובדה שהם חברי כנופיה בוגדנית, מסוממת, מרושעת וחסרת גבולות. זוהי למעשה גדולתו של "דה דירט" - הוא מיועד לגרעין המעריצים המושבע של ההרכב, וככזה הוא לא מוכן להעמיד פנים שהוא כליל השלמות ופאר האנושות.

 

הלכלוך - סקס, סמים וגלאם-רוק
הלכלוך - סקס, סמים וגלאם-רוק

 

הזוועות של 'הלכלוך' הופכות אותו לסרט-שוליים, שאיננו מתאים בשום פנים ואופן לצפייה משפחתית. הדירוג שלו צריך להיות "למבוגרים בלבד", כיוון שהוא מכיל סצינות מזעזעות של שימוש בסמים (הירואין), אינספור משגלים עם גרופיות מזדמנות, תאונת דרכים קטלנית ללא עונש הולם, קללות בלתי פוסקות ואפילו שתיית שתן אנושי (אוזי אוסבורן, ליד בריכת שחייה). לכן, כל נסיון להשוות את "הלכלוך" ליצירה מעוררת השראה כמו "רפסודיה בוהמית" מ-2018 (להקת קווין והכוכב פרדי מרקורי) נידון מראש לכישלון מוחלט.

 

במובן מוזר, מהווה "הלכלוך" סוג של הסבר, או יצירת-רקע, ליצירת מופת מוקומנטרית (דוקומנטרי לעגני) מפורסמת בהרבה ששמה "ספיינל טאפ"; אמנם 'טאפ' התבסס על אוסף מכובד של כמה וכמה להקות רוק מגוחכות ומוגזמת בהיסטוריה המשוגעת של הרוקנרול, אך הדמיון לטיפשות התיאטרלית של מוטלי קרו היא כבר מעבר לצירוף מקרים אמנותי נדיר.

 

אבל כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר, למי שרוצה להעמיק ברפש: מכיוון ש"הלכלוך" מספיק חצוף ומטורף כדי להציג בפני הצופים של המאה ה-21 את כל מה שהיה נורא כל כך בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוא מהווה מסמך היסטורי מרתק של השינויים שעברה התרבות המערבית מאז ועד היום. מעל לכל מרכיב אחר, היחס לנשים (סקסיזם, הטרדות מיניות וסתם תרבות של סחר בנשים) השתפר בצורה ניכרת - וחשוב מאוד שנזכור את הפערים החיוביים שנוצרו ב-40 שנות מאבק פמיניסטי מפרך.

 

קלישאות וחשיפות

מי שכבר צפה בביוגרפיות קולנועיות של להקות רוק (מה שנקרא "רוק ביופיק"), אולי ישתעמם לראות שוב את בגידות בסיבובי הופעות, מעשים מגונים בחדרי ההלבשה, מוות קליני בעקבות מנת-יתר, ונדליזם בבתי מלון, נהיגה פרועה, השתכרות והקאות. אך ב"הלכלוך" הכל נוסע בהילוך גבוה יותר, עד כדי קושי אמיתי לחזות בהזרקת הירואין מסיבית של הבסיסט ניקי סיקס.

 

אז ברור - יש לנו כאן עסק עם קלישאות: משפחות הרוסות, אבות נוטשים, אימהות גרועות, סולנים שמנצלים מעריצות, אלכוהוליזם שמוביל למוות, סיבובי הופעות ארוכים שמובילים לגירושין. מה שמטריד בכל זה היא הגישה הבלתי-מתנצלת של חברי הלהקה: "זה אנחנו, ככה אנחנו מתנהגים, ואין לנו שום כוונה לעגל פינות". זוהי לא עמדה מרעננת או מהפכנית, אלא בעצם - פיגוע ענק של יחסי ציבור שליליים, לדורי דורות.

 

כיצירה קולנועית, הרדידות והשטחיות של חברי מוטלי קרו מתמזגת עם הסרט עצמו - וכאן נאלץ הצופה להתמודד עם הערכים שאיתו הביא מהבית: אם ניקח את "הלכלוך" ברצינות תהומית, לא נוכל אלא לחטוף בחילה מכל מה שמופיע על המסך. ואם נשתמש בהומור כדי להתמודד עם ההרס והחורבן - נרגיש כאילו איבדנו משהו חשוב בדרך. איך מיישבים את הדילמה?

 

מעבר לטוב ולרע: מה שהיה באמת היה

אולי הדרך היחידה לצלוח בשלום את פסטיבל הטיפשות והברבריות של "הלכלוך" היא להביט על הסרט כעל מסמך היסטורי: כן, כך היו פני הדברים, וכמה טוב שזה כבר לא מתנהל כך בתעשיית הרוק והמטאל. יותר מכך: אפשר ללמוד מ"הלכלוך" איך לא לנהל קריירה, איך לא להתנהג לנשים, איך לא להסתבך בצרות, ואיך לא לביים סרט ביוגרפי.

 

אחת המסקנות המצחיקות מ"הלכלוך" היא שהסרט החשוב-באמת, "ספיינל טאפ", שיצא ב-1984, הקדים את זמנו והצליח להדליק נורת אזהרה בתעשייה: חברים, תפסיקו לקחת את עצמכם ברצינות כי אתם חבורה של שרלטנים מטופשים. כאשר "ספיינל טאפ" יצא לאקרנים באמצע שנות ה-80, הוא פוצץ את הבלון של ה"גלאם" (או לפחות ניסה) והגחיך את הלהקות שהאמינו כי השמש זורחת להם מהגיטרה.

 

הצופה הספקן של 2019, שמקבל את הסרטים שלו דרך נטפליקס, גם חייב לשאול את עצמו ברצינות: איך הצליחה כנופייה קטנה של ארבעה חוליגנים לזרוע הרס כה רב ועדיין להחזיק מעמד בלי להיכנס לכלא, תוך שהיא מוכרת למעלה מ-100 מליון עותקים מתקליטיה וממשיכה לתפעל קהילת מעריצים בינלאומית. התשובה, ככל הנראה, היא - שהמוסיקה חזקה יותר מהכל, וזו לא בשורה מנחמת בהכרח.

 

באחת הסצינות המחרידות ביותר בסרט, מנסה צוות רפואי באמבולנס להחיות את הבסיסט ניקי סיקס, שנכנס למוות קליני עקב הזרקת סמים מסוכנים. פרמדיק אחד מתייאש ממאמצי ההחייאה ומציע לוותר עליו. פרמדיק אחר מודיע שהוא לא מוכן לוותר על סיקס, כיוון שהוא מעריץ את מוטלי קרו. ואכן, הבלתי-אפשרי מתרחש: סיקס חוזר לחיים ברגע האחרון, ולא עובר מוות מוחי. המסר פשוט: הרוקרים קיבלו יחס מועדף בכל מקום שאליו הגיעו.

 

בסצינה נוראית לא פחות, נאלצים הצופים האומללים של "הלכלוך" לראות כיצד מצליח הסולן, וינס ניל, לנהוג את מכונית הספורט המפוארת שלו היישר אל תוך רכב אחר, במהירות די גבוהה. התאונה החזיתית (08/12/84) הסתיימה במוות המיותר של המתופף ניקולס דיגלי ("ראזל") מלהקת 'האנוי רוקס'. אין שום הסבר הגיוני, תסריטאי או תרבותי לכך שמר ניל, האחראי היחיד לתאונה, לא בילה כמה שנים טובות בכלא עקב גרימת מוות ברשלנות (שלא לדבר על הפציעות החמורות שגרם ליושבי הרכב בו התנגשו). רק 19 ימי מאסר ופיצוי של 2.5 מליון דולר לבית המשפט - כך מתחמקים כוכבים מעונשם.

 

מורשת של טעם רע

לכאורה, אי אפשר להבין מדוע "הלכלוך" בכלל יצא לאקרנים: הוא מגעיל, מרושע, מעוות, ציני, רדוד, מרתיע ואנכרוניסטי. הוא אפילו לא מגולל את הסיפור המלא של הלהקה, ומעלים תקופות שלמות ללא התייחסות או הסבר. התסריט המקוצר משמיט עובדות היסטוריות בדרך, נותן משקל רב לסקנדלים מיניים ושערוריות פליליות, והכל על חשבון עיסוק קונקרטי במוסיקה עצמה - כתיבה, הלחנה, עיבוד והקלטה.

 

ואכן, הסרט נשחט על ידי רוב מבקרי העולם כאשר יצא לאור. נדמה שליוצריו לא ממש איכפת: בשלב זה בקריירה שלהם, כנות חצופה היא הסמל המסחרי היחיד של מוטלי קרו. מכיוון שאי אפשר לרמות את הצופים באמצעות סילוף העבר, לפחות אפשר להעמיד פנים שכבר לא איכפת לחברי הלהקה מה חושב עליהם דור ה-X וה-Y. אך הנזק התדמיתי כבר נגרם - ואי אפשר לדמיין דור-המשך של גרופיות למפעל הניצול והרוע שמתכנה "מוטלי קרו".

 

מבקרים רבים של "הלכלוך" התלוננו בצדק כי מדובר בסרט שטחי מאוד, ריקני וחסר רגישות, שאינו מצליח לעורר אהדה לגיבוריו. ואכן, קשה עד מאוד להזדהות עם דמויות כה וולגריות, נצלניות, בוטות והרסניות לסביבתן. מה שיותר מדאיג - וגם יותר חשוב - הוא היחס הסלחני שקיבלו ארבעת המוטלי-קרוז מן החברה האמריקאית, כולל נציגי שלטון החוק והסדר. וזה כבר מאוד לא משעשע, אפילו לא במבט לאחור.

 

לסיכום, "הלכלוך" הוא סרט בעייתי ביותר, המאיר באור מטריד במיוחד את היחס הסלחני של החברה האמריקאית לכוכבי רוק בשנות ה-80. הרבה מעבר לסתם מופע של סקס סמים ורוקנרול, יש כאן תזכורת מכאיבה לכנופיית גברים מגעילה, שחמקה מבית הסוהר שוב ושוב עקב שורה של הנחות תעשייתיות שהעניקה קבוצה כוחנית של אנשי עסקים, ששיחדו בדרך אל המצעדים את כל מי שאפשר - קצת כמו ג'פרי אפשטיין.

מבטיחים לכם סרטים נקיים יותר בעמוד הראשי