שליחות קטלנית 3עלייתן של המכונותבמאי: ג'ונתן מוסטובשחקנים: ארנולד שוורצנגר, ניק סטול, קלייר דיינס, כריסטנה לוקןביקורת קולנוע / 31 יולי 2003
במבט של מבוגר, נראית טרילוגיית שוורצנגר כמו יחידה אחת שלמה. קשה לפרק אותה
למרכיבים. הפרק הראשון והשני הם סרטים שונים שעוסקים בדיוק באותו דבר. הסרט השלישי
רק מוסיף יחידה קטנה אחת וסוגר את הסאגה בחיוך, באופן זמני כמובן - שהרי הופק פרק רביעי ב-2009, תחת הכותרת "טרמינייטור סלביישן".
בוא נזכור את העובדות הבסיסיות: זו יצירה שחוששת מפני השתלטות של המחשבים על המין האנושי. כאשר כל מערכות הנשק החזקות נשלטות בידי מחשבים, יש סיכוי שהמחשבים עצמם ינהלו את המלחמה - רשת 'סקיינט' המאיימת. נשמע כמו מיחזור של רעיונות אפוקליפטיים מתקופת המלחמה הקרה, קלאסי לשנות השבעים והשמונים. אף אדם לא ילחץ על הכפתור האדום, אבל הפטריה הגרעינית תפעיל את עצמה כי איבדנו שליטה על המערכות. זה לא ממש מדע בדיוני, זה יותר בכיוון של ביקורת פוליטית. הרעיון נשמע מופרך: איך יכולים המחשבים לנצח את המין האנושי? הם מעולם לא עשו זאת קודם, וקשה להאמין לכל התיאוריות על בינה מלאכותית: המחשבים היו ונשארו יצורים טיפשים להחריד, תלותיים ובלתי אמינים, שרק יודעים לחשב מהר את הנוסחאות שמכניסים להם. זה נכון שאולי הם יירו את הטיל הראשון, אבל קשה להאמין שאי אפשר יהיה להוריד להם את השאלטר - אחרי הכל, הם לא עובדים על אהבה, אלא על חיבור פשוט לחשמל.  שליחות קטלנית 3 - שוורצנגר מפסיד לבחורה די רזה בעיה לא פחות חמורה העיבה על שני הפרקים הראשונים: מסע בזמן. היצירה מנסה להיכנס למיטה חולה, ושמה "מסע אל העבר". אם אנשים יכולים לחזור לעבר ולנסות לתקן אותו, אז למה צריך לשלוח רובוט כדי לחסל את אימו של מנהיג המחתרת? לא עדיף לשלוח כבר רובוט אל סבתו של המנהיג? או אולי לסבת-סבתו? ואולי עדיף שהמורדים ישלחו אחד מחייליהם אל הבן-אדם שאישר את הפקודה להרים את הרשת הממוחשבת לעתיד? ואיך יכול להיות שמחסלים את העתיד, אך העתיד מסרב להתחסל? שלל פרדוקסים רציניים מאוד טמונים ברעיון של תיקון העבר. אבל הסרט לא מסוגל בשום אופן לפתור אותם, או אפילו להתחיל להתמודד איתם. הפרק השלישי בסדרת השליחויות הקטלניות, לעומת זאת, רומז כאילו הוא מודע לכל הבעיות הללו. והוא מנסה לעקוף אותן בחיוך, בקריצה של "נו, אתם לא חושבים שאני רציני, נכון?". יש לנו טרמינייטורית חטובה וקרירה, בגילומה של השחקנית-דוגמנית כריסטנה לוקן, ממוצא גרמני-נורבגי. שמה הוא 'טרמינייטריקס', ומודל הסייבורג הוא טי-אקס (T-X). אך הגישה הסקסיסטית הזו, על גבול הסליזיות, הזו איננה עולה בקנה אחד עם הנימה הקודרת והפמיניסטית של שני הפרקים הקודמים, במיוחד לא של הפרק השני, שכמעט התייאש לחלוטין מקבלת ההחלטות של בני-אדם. ראשית, הסרט קובע שאי אפשר לשנות את העתיד. העתיד מסרב להשתנות. אפשר לדחות אותו קצת, אבל מה שצריך לקרות באמת יקרה. אין מה לעשות. במובן הזה הוא מנסה להתגבר על בעיית פרדוקס העתיד בעזרת דטרמינזם שיטחי. קצת כמו להילחם נגד מסוק עם רוגטקה. אם הכל נקבע מראש, אז בשביל מה לשלוח את שוורנצגר בשביל להציל את קונור? הרי בכל מקרה מישהו יציל אותו, הכל נקבע מראש. הדטרמינזם הוא פתרון קלוש כדי להתגבר על פרדוקס העתיד, אבל זה מזיז יפה את העלילה ומביא טוויסט יפה בסוף: הגיבורים נאבקים שוב ושוב בתפקידם ההיסטורי, מנסים לברוח ממנו אל חלום של בורגנות שלווה, אבל הבמאי והמפיקים מכריחים אותם להתרוצץ, לצעוק, להיפצע ולתת אקשן. אין ברירה, אפילו שוורצנגר הקשיש נאלץ לשחק את אותו תפקיד ששיחק בשנות השמונים, עם אותן מאניירות ואותו מבטא אוסטרי גרוע. גם כמה בדיחות חדשות ("תדבר אל היד") לא עוזרות, כי מדובר אך ורק בנוסטלגיה הוליוודית. ומה שנשאר בסופו של דבר זה אלמנט בסיסי ביותר: חבורה של בני-אדם סימפטיים וחמודים נאבקים נגד מכונות מפחידות. מכונות שבנו בני-אדם. הפחד הקמאי של כל בן-אדם מפני כל מה ששונה ממנו, כל מה שאינו כפוף לצרכים ביולוגיים, לרצונות בלתי רציונליים, לפחדים ולחולשות של בני האדם. המכונה היא מושלמת אבל רק ברמה הטכנית. היא מושלמת כמו שאבן היא מושלמת, אבל אבן היא יצור טיפש למדי. המכונות החכמות ביותר הן, בסופו של דבר, טיפשות מאוד לעומת בני אדם. קשה לי לומר שסדרת "טרמיינטור" (שליחות קטלנית זה פשוט תרגום נורא ואיום) היא סדרה של סרטים 'טובים', במובן האמנותי והתסריטאי של המילה. מדובר באקשן משובח, אפקטים מדהימים (חלקם התיישנו תוך שנה-שנתיים) ומוטיב חזק של "אדם מול המכונה, מי ינצח". שוורצנגר הוא שחקן נורא ואיום, ולמעשה כל מי שמשחק בסרטים הללו לא יכול לשחק טוב: כל העלילה מופרכת מדי, מלאה בחורים ובבעיות. זה נכון שהפרק השני ('יום הדין') היה מופק-היטב, מאוד מפחיד ומאוד מדויק, זה נכון שהאפקטים שלו היו מצמררים ממש, אבל מה לעשות שאני, כבן-אדם, לא מסוגל להאמין ברצינות שהמחשבים ישתלטו על העולם? את זה אי אפשר לשנות כל כך מהר. במיוחד אם מוכרים לי את כל זה כמציאות שאני אמור לחשוש מפניה. אנחנו, בני-האדם, מפחדים מנחשים. מפחדים מרובוטים חזקים. מפחדים מתאונות דרכים, פיצוצים, אגרופים, נפילות מגבהים, מדם נוטף. אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לפחד באמת מהשתלטות המחשבים על העולם. אפילו כאשר בפרק השלישי מנסים להכניס קצת את האינטרנט ולרמוז שבגלל המבנה המבוזר שלו אי אפשר להפיל אותו, ולכן הוא מסוכן: נו באמת, אתם באמת חושבים שאפשר להפיל את העולם עם האינטרנט? המין האנושי לא מחובר באינפוזיה אל המודם, והקונספט קלוש מתמיד. אז הפרק השלישי הוא כנראה החלש מבין השלושה. שוורצנגר עשה הרבה כסף, וחברת אפקטים כלשהי נהנתה מתגמולים נאים. שוורצנגר פרש זמנית מן הקולנוע לטובת תפקיד מושל קליפורניה, ואולי מוטב שכך. הקהל לא היה זקוק לפרק הזה ממש, אלא שהוא כנראה מחובר רגשית לביטחון שמספק שוורצנגר, ורוצה לראות אותו מסתובב עם רובה גדול ומשקפי שמש. יש משהו מנחם בעובדה שאנחנו מביטים באיש שרירי וחזק שמגן עלינו מפני צרות מופשטות. 'טרמינייטור', כמוצר ציני, עושה את מה שהקולנוע האמריקני יודע לעשות: לבנות סיפור פשוט, למלא אותו באקשן, להוסיף טיפת הומור עם קריצה, ולעטוף בהפקה עשירה. אף אחד בישראל או בצרפת לא יכול לעשות סרט כזה, וקשה לסרב לסצינה שבה עשרות כלי רכב מתפוצצים, בנינים מתרסקים ואנשים מתעופפים. בשביל זה יש קולנוע, לא? בשביל דיאלוג טוב תמיד אפשר ללכת לתיאטרון. בכל מקרה, מוטב להיפרד לשלום מן הסאגה הטרמינייטורית, שבהחלט מיצתה את עצמה כבר בפרק השני. אפשר לאחל לכל המעורבים פרנסה נאה. חבל שהופק פרק רביעי כושל (חטף ביקורות גרועות), וחבל שמתוכנן פרק חמישי שאמור לצאת לקולנוע ביולי 2015. אבל אני עדיין לא חושש מן המחשבים, אני רק חושש מפני מנהיגים צמאי-דם. |