סטייט פינת מייןבימוי ותסריט: דיויד מאמטמשתתפים: אלק בולדווין, צ'לרס דרנינג, קלארק גרג, פיליפ סימור הופמן, פטי לופון, ויליאם ה. מייסי, שרה ג'סיקה פרקר, דיויד פיימר, רבקה פידג'ן, ג'וליה סטיילסState and Mainאוגוסט 2001 | 105 דקותבסרט 'העוקץ הספרדי', עוד יצירה ערמומית של דיויד מאמט, מתוודעים לשורה של נוכלים עובדים זה על זה כדי לגנוב סוד מדעי יקר ערך; אחרי צפייה בסרט הזה, קל יותר להתרגל לדרך שבה גם 'סטייט פינת מיין' עובד. מדובר בסאטירה על הוליווד, אבל יש בזה גם יותר מכך. הסיפור: כמה ימים לפני תחילת הצילומים של סרט הוליוודי רומנטי עתיר-תקציב, מגלה הבמאי שטחנת המים הישנה, האמורה להיות בסיס לכל הסיפור, איננה ניתנת לצילום. הוא הולך לעיירה קטנה וקרתנית אחרת, וטפורד, שבה אמורה להיות טחנת מים, אבל מסתבר שגם איננה לפני הרבה שנים. הבמאי מחליט שזה לא מספיק חשוב שלתסריט קוראים 'דה אולד מיל' (The Old Mill) ומצווה על התסריטאי לשפץ את הכל תוך כמה ימים ספורים. בין לבין מגיעים שני כוכבי הסרט, אלק בולדווין ושרה ג'סיקה פרקר. בולדווין, מסתבר, הוא אגו-מניאק חובב-קטינות, בעוד פרקר היא נימפומנית מטומטמת שלא יודעת לומר מילה, ומנסה לסחוט את הבמאי, שבוע לפני הצילומים, שישלמו לה יותר על סצינת העירום שהסכימה לה בחוזה. בולדווין מסתבך בתאונת דרכים עם קטינה שקיים איתה יחסי מין תוך כדי נסיעה, ותביעה משפטית מתוקשרת נגדו כמעט מבטלת את הצילומים והורסת לו את הקריירה. במקביל, המחזאי מגלה ספרנית מקומית, מתאהב בה ונעזר בה לשיפוץ התסריט.  יש פה כמה פנינים שראוי לשים אליהן לב. הספרנית היא גם במאית תיאטרון. בעוד הקולנוע מוצג בסרט הזה כמדיום מסובך, אפוף-אגו, טכני ומסורבל, התיאטרון עושה את תפקידו במהירות וביעילות, ומוצג כמדיום האילוזיוניסטי האמיתית. איך הסרט עושה את זה? התסריטאי, שהיה עד לתאונה בה היה מעורב בולדווין והקטינה, נדרש לתת עדות. הספרנית, אהובתו, מצליחה להתל בו ולבנות בית משפט 'כאילו' בעזרת צוות שחקנים-מכרים ותפאורה תיאטרונית שבנתה בבית שלא הכיר. כך חושב התסריטאי שהוא נותן עדות-שקר, אך למעשה נותן אותה לפני חבורה של שחקנים. במזל רב, רגע לפני שהוא בורח מהעיר, הוא מגלה שעבדו עליו בעיניים, וחוזר כדי לקבל הזדמנות שנייה ולתת עדות-אמת. מכיוון שאנשי הוליווד מוצגים כאנשים ריקניים ושקרנים, ומכיוון שאנשי העיירה, ברובם, מוצגים כאנשים פשוטים ואמיתיים, כך התיאטרון, כמדיום קהילתי וקטן, מוצג כבעל כוח אמיתי להעניק חוויה מציאותית ולהשפיע על המציאות החיצונית. בנוסף, משתמשים אנשי הוליווד במשפט אחד כדי לתרץ שתי פעולות מנוגדות. זה מעניין. הכל קשור לסירובה של הכוכבת הראשית להתפשט בסצינה מסוימת, למרות שהיא נוהגת להתפשט בסרטים אחרים, ולמרות ששולמו לה 3 מליון דולר עבור ההשתתפות. חבר צוות ההסרטה אומר בכעס שהוא לא מבין איך היא מסרבת להתפשט, הרי בכל מקרה "כל המדינה יודעת לצייר את השדיים שלה מזיכרון". התסריטאי מוצא דרך לוותר על העירום ממניעים אחרים לגמרי, שקשורים בנושא המרכזי של התסריט, בעיניו, שהוא החיפוש אחר טוהר-מידות. אז הוא אומר לבמאי כטיעון מוחץ שהרי בכל מקרה "המדינה יודעת לצייר את השדיים שלה מהזיכרון". אותו משפט, טיעון הפוך. כמובן שהבמאי מחמיא לו על הטריק שבעזרתו הצליח לחסוך להפקה 800 אלף דולר 'דמי סחיטה'. למעשה התסריטאי מקבל רק מחמאה אחת: על כך שהוא מצליח לחסוך כספים. בכל שאר הסרט הוא מושפל ונרדף. הבמאי מוצג כמנהל גרוע וחסר-רחמים, שקרן רודף-בצע, שאינו יודע לפרגן ועסוק בכיבוי שריפות מרבית הזמן. המפיק ההוליוודי היהודי (לא חסרים יהודים בסרט) מוצג כאיש-עסקים נוקשה וגס-רוח, ללא מעצורים ועכבות. הכוכבים מוצגים כילדים מגודלים, רודפי-מין, אגואיסטיים וקלי-דעת. למשל: הכוכבת אומרת לתסריטאי שהיא מאוד אהבה את התסריט שלו, בגלל שהוא נתן לה נאום נהדר לתפקיד שלה. למעשה, היא מעריכה יצירת אמנות רק לפי גודל התפקיד שניתן לה בה. התסריטאי מוצג ככסיל חסר יכולת כתיבה, נאיבי והססן, פחדן ומושחת-בפוטנציה. הוליווד מוצגת כמכונת כספים ותביעות משפטיות. התקשורת מוצגת כחרמנית, רכלנית וחסרת-הבנה. דמות הפוליטיקאי בסרט היא של בחור צעיר, קירח, רדוף-קריירה ואגואיסט. היא מוצגת בצורה נוראית, כשהוא מקבל שוחד ומבטל את התביעה נגד בולדווין ויוצרי הסרט. ראש העיירה ואשתו הסנובית מוצגים כאנשים נבערים, פרובינציאליים ורודפי כבוד. הגישה הסאטירית מתבטאת במשפט הנאמר כמה פעמים בסרט, לפיו "בחיים מקבלים הזדמנות שנייה רק בשביל לעשות את אותה טעות פעמיים". זאת בניגוד לאמונה האמריקנית בחשיבות ההזדמנות השנייה. גם בולדווין חוזר על אותה טעות פעמיים, כשהוא מתחיל עם הקטינה למרות שכמעט נכנס לכלא על עבירה דומה בהזדמנות קודמת. הסצינה האחרונה, שבה רואים כיצד הסצינה הראשונה בסרט The Old Mill מוסרטת בפועל, מבהירה כי מדובר בסאטירה על הוליווד ולא על שום דבר אחר: לא שחיתות פוליטית, ולא על עיירות מול ערים. בסצינה המגוחכת מגלם בולדווין החרמן כבאי אבירי מהמאה התשע-עשרה, בעוד הכוכבת הנימפונית, פרקר, מגלמת נזירה. בסוף הסצינה מתעכבת המצלמה המסריטה על פרסומת סמויה לחברת דוט-קום, שהוכנסה לסרט למרות שהבמאי אומר בהשתוממות 'איך נשלב חברת מחשבים בסרט שהתרחש במאה התשע-עשרה?'. המשפט האחרון הנאמר בסרט בא מפיו של בולדווין ומתייחס לעבודתם המגוחכת של אנשי הוליווד: 'זה יותר טוב מלעבוד' (It Beats Working). אנחנו נעשה הכל, רק לא לעבוד. אפילו זה עדיף. זה לא סרט כבד מדי ולא אמנותי מדי, אבל אין ספק שהוא מאפשר הצצה חביבה, אולי סאטירית ברובה, אל עולמה של הוליווד. |