נקמת הסית'מלחמת הכוכבים - פרק IIIStar Wars - Episode III - Revenge of the Sithארה"ב 2005בימוי: ג'ורג' לוקאסשחקנים: היידן כריסטנסן, אוון מקרגור, נטלי פורטמן, איאן מקדיארמיד, סמואל ל' ג'קסון
ברשותכם, אהיה לרגע מבקר הקולנוע היחיד בישראל שכתב ביקורת המשווה את **הספר** "נקמת הסית'" (כן, יש ספר כזה) מאת מת'יו סטובר, ובין הפרוייקט הקולנועי של ג'ורג' לוקאס, הלא הוא הסרט המתוקצב "נקמת הסית'". אלו שתי יצירות שונות, בעלות יתרונות וחסרונות המבליטים את המדיומים שבתוכם הם פועלים. הספר מרשים יותר, מפני שהוא מסוגל לנמק איכשהו את הסיפור, להיכנס למוחן של הדמויות, להעמיק אל תוך המיתולוגיה הלוקאסית, ולהפיק יצירת אמנות משכנעת. בהשוואה אליו, הסרט מחוויר. לסרט "נקמת הסית'" יש רק שעתיים בשביל לגולל את הפרק השלישי בטרילוגיית מלחמת הכוכבים. הרבה דברים קורים בסיפור, וללוקאס אין מספיק זמן לכולם. הוא נדרש לקצץ, להשטיח ולפשט הרבה נושאים, אירועים ומניעים. לספר יש הרבה יותר עמודים, זמן ומקום כדי לתת תמונה טובה על שורשי מלחמת הכוכבים. לדוגמה - מלחמת הסמכויות בין הסנאט (סמל הדמוקרטיה) ובין הצ'אנסלור (פלפטיין, הלא הוא לורד סידיוס, הלא הוא 'האיש הרע' של הגלקסיה), שבספר זוכה להתייחסות סבירה, נפגעת קשות בסרט. דמותה המורכבת של הסנטורית פאדמה (השחקנית נטלי פורטמן), הופכת בסרט ליצור טיפשי ומגוחך - כמעט פרודיה שובינסטית על נשים בהריון. עקרונות היסוד של מסדר הג'די וטבעו של "הכוח" (The Force), הזוכים להעמקה משמעותית בספר, מושטחים כאן עד שלא נותר מהם כמעט כל זכר.
מה נשאר אחרי שמתעלמים מהכשלים התסריטאיים והדרמטיים? אקשן, אורות, צבעים וגרפיקה ממוחשבת. הסרט מספק שעתיים בלתי-פוסקות של ממתקי-עיניים. "נקמת הסית'" עמוס בעבודת גרפיקה מרשימה ביותר, שעליה עמלו מיטב האמנים הגרפיים בתאגיד העשיר של לוקאס. כל 'פריים' הוא ציור מפורט שאפשר לבהות בו במשך דקות ארוכות ללא תנועה. כל תנועת מצלמה כוללת בתוכה עולמות נפלאים, תמונות מרהיבות-עין ומקומות שהעין רוצה לספוג עד אין קץ. זה קולנוע טהור, שלא צריך תסריט או עלילה - חזיון אור-קולי שתופס את המוח ומסחרר אותו. בשביל זה שילמנו 33 שקלים - לא בשביל דיאלוגים סוג ד'. כן - המשחק של כל הדמויות פשוט נורא ואיום. כן - לוקאס לא יודע לביים שחקנים, ולא נראה שבאמת איכפת לו מזה. כן - קרבות חרבות-האור חוזרים על עצמם. כן - אף אחת מן הדמויות לא משכנעת באמת. כן - הסרט לא מצליח להסביר מדוע אנקין נכנע ל"דארק סייד" של ה'פורס'. הסרט נכשל בהעברת נקודות חשובות בעלילה - כמו למשל העובדה שחטיפת הצ'נסלור היא למעשה מזימה מבוימת שנועדה לחסל את דוקו במחיר הידוק הקשרים עם אנקין; או העובדה שזהו הצ'נסלור עצמו (סידיוס) שרצח את מורו-מלמדו; הסרט גם אינו מבהיר את פשר המתיחות הגוברת בין מסדר הג'די ובין הצ'נסלור; הסרט אינו מתיימר גם ליידע את הצופים שהריונה של פאדמה, כמו גם נישואיה החשאיים לאנקין הסורר, הם בניגוד גמור לכל חוקי מסדר הג'דיי.
הספר, בניגוד לסרט, מתעכב על נקודות מרכזיות בסיפור הגלקטי: האובססיה הטראגית של אנקין להציל בכל מחיר את פאדמה, כנסיון לתקן את כישלונו בהצלת אימו; טבעו של ה'פורס', שהוא למעשה דרך-חיים של התנזרות מגידול משפחה, מאהבה לבני-אדם ספציפיים ומכל סוג של קשר תלותי; הקלות שבה הדמוקרטיה עלולה לקרוס בתקופת מלחמה; נקודת התורפה של מייס וינדו (סמואל ל' ג'קסון) - הערצת הדמוקרטיה והמחוייבות לקיומה; גדולתו הנפשית של אובי-ואן ביכולתו להתנתק מחולשות-אנוש ולשרת אך ורק את ה'פורס' בכל מחיר ובכל מצב; אופיו המורכב של לורד דוקו והדרך שבה נבגד על ידי סידיוס (הצ'נסלור). כל אלו הופכים את הסיפור למעניין הרבה יותר, אבל כשמגיעים לסרט נכנסים לתוך רכבת-הרים של פעולה בלתי פוסקת, כמעט בלי רגע אחד לחשוב. למעשה, הרגעים היפים ביותר ב"נקמת הסית'" הם אלו שבהם אין שום דיאלוג ושום מפנה עלילתי. ברגעים בהם לוקאס פורס לפנינו את ההישגים הטכנולוגיים של צוות הפעלולים שלו, את הציורים היפהפיים של עולמות הגלקסיה, את הנופים המטמטמים של מיטב כוכבי היקום, את התנועה האצילית של החלליות בתוך המרחב, את האדרנלין שמציף את תאי המוח כאשר אנו נעים במהירות אדירה עם כלי התחבורה השונים. כאשר לוקאס מוותר על דיבורים ועל נסיונות לספר סיפור הגיוני - הוא במיטבו: חברת ILM שבניהולו מספקת את הסחורה אך ורק כאשר היא עוסקת במניפולציות חזותיות טהורות. זה קולנוע ממוחשב ללא מוסר השכל, תמונות ללא לקח אנושי, אמנות ללא מסר, בידור ללא יומרות - חגיגה לעיניים ותמורה מלאה לכסף שלכם בסופשבוע. אם ברצונכם להבין מדוע אובי ואן-קנובי הוא גיבור אמיתי - רק הספר יספר לכם שסודו הוא כניעה מוחלטת לדרישות ה'פורס': קנובי עושה רק מה שה'פורס' אומר לו לעשות, ומתייחס לגופו ומוחו כאל כלי ריק שדרכו ה'פורס' זורם. קנובי שורד תמיד מפני שה'פורס' מוביל אותו לפתרון בכל רגע נתון. קנובי נשאר בחיים בכל קרב מפני שאין בו תאווה או כעס או נקמה או פחד - הוא אדם דתי שיש לו אלוהים, והאלוהים שלו הוא ישות אמיתית שבאמת עוזרת לו בכל רגע (בניגוד לאלוהים הבדיוני שלנו כאן, שמסרב להתגלות או לעזור, ולכן ספק אם הוא קיים בכלל). מעניינת לא פחות היא דמותו המורכבת של יודה - בספר ניתן להבין שיודה רחוק מלהיות מושלם. יודה זקן וחלש. הגישה שלו אל ה'פורס' מעומעמת, וקשה לו להודות שהוא לא מה שהיה בימיו הטובים. בספר אפשר לקרוא את מחשבותיו בזמן המאבק הנואש מול סידיוס בתוך אולם הסנאט: יודה מודה שהוא קפא על שמריו, לא התחדש בכוחותיו ולכן הוא איננו יכול להתחרות בכשרונותיו המלומדים של הסית' המודרני. יודה, בניגוד למנהיגים אחרים שכשלו, מקבל על עצמו אחריות ויוצא לגלות. בספר ניתן גם להבין שכשלונו הגדול ביותר של יודה הוא למעשה אנקין - אם יודה היה מטפל בבעיותיו ביתר-רגישות, היה ניתן למנוע את המשבר. הספר רומז לכך שגם יודה וגם וינדו אינם מנהלים בצורה טובה את המסדר, וסובלים מחולשה בכל מה שנוגע ליחסי-אנוש עם דמויות מורכבות כמו אנאקין. המניפולציות הפוליטיות של הצ'נסלור מקבלות התייחסות מעניינת בספר, כשהצ'נסלור מציג בפני הסנאט עדות מוקלטת לדיאלוג שהתנהל-לכאורה בינו ובין ארבעת הג'די שניסו לעוצרו (ונהרגו על ידו). הצ'נסלור מבשל את הקלטת כך כאילו היה קורבן של אלימות, כשלמעשה הוא התנהל כנחש ערמומי לאורך כל הדרך. סידיוס רצח באכזריות את אלו שניסו לרסנו ולהביאו למשפט, ולאחר מכן הציג אותם כבוגדים אלימים בלי מעצורים, בעוד הוא מתנהג כצ'נסלור מצולק. בישול ההקלטה היא רק טריק פוליטי אחד מני-רבים שהספר מציג, ובכך מבצע הקבלה משכנעת לימינו, ולדרך שבה מתנהלת (למשל) הפוליטיקה האמריקנית בעיני התקשורת. מילה אחרונה בנוגע לפאדמה (פורטמן): בספר היא מתוארת כסנטורית נבונה ומהירת-תפיסה, שקולטת את המשבר הפוליטי וממהרת להגיב לו. פאדמה מכנסת סביבה קבוצה של פרלמנטרים ותיקים ובעלי השפעה, המנסים ליצור אופוזיציה אמיתית לצ'נסלור. בייל אורגנה (ג'ימי סמית'ס) חובר אליה כדי להציל את הדמוקרטיה, אבל לשווא. בספר, פאדמה מנסה להשפיע על הצ'נסלור דרך אנקין - מהלך פוליטי מורכב שהופך את אנקין לדמות קרועה בין דמות-האב שלו (הצ'נסלור) ובין דמות-האם (פאדמה). מרכיב נוסף המבדיל בין הספר ובין הסרט היא מידת האכזריות המוצגת בו: הגרסה הקולנועית מושפעת באופן מכריע משיקולים שיווקיים. זאת מכיוון שהפקת הסרט יקרה באופן קיצוני בהשוואה להפקת הספר. לכן, לוקאס תמיד מכוון לדירוג ה'משפחתי' ביותר של ארגון MPAA בארה"ב, הקובע את הסיווג של הסרטים עבור הורים וילדים. בכל מקום שבו יש פוטנציאל של אלימות וזעזוע, לוקאס מרכך את התמונה ומסתיר את האיברים המרוטשים; בכל סצינה שבה נחתכים אנשים ונשרפים בני-אדם, לוקאס מטשטש את הזוועה לטובת הרחבת קהל היעד המשפחתי. לוקאס יעשה הכל כדי לקבל סיווג PG, או לא ליפול אל הסיווג המסוכן R (קיצור של Restricted). בסוף הוא קיבל PG-13, מקום טוב באמצע. "אימת הפאנטום", למשל, קיבל סיווג PG ידידותי לזאטוטים ולאימהות מודאגות. באמריקה כמו באמריקה - הכל זה ביזנס, אפילו כמויות הדם הדיגיטלי. אף אחד בהוליווד לא רוצה לקבל R לסרט יקר המיועד לקהל רחב, והפחד הגדול ביותר של המפיקים הוא NC-17 שמנסה לאסור על צעירים מתחת לגיל 17 להיכנס לאולם. לסיכום, תשכחו מהגיון, תשכחו מתסריט סביר, תשכחו מסיפור משכנע, תשכחו מתחכום פסיכולוגי, תשכחו מעומק דרמטי, תשכחו מריאליזם קולנועי, תשכחו מעלילה מנומקת, תשכחו ממשחק משובח, תשכחו מדיאלוגים חכמים - "נקמת הסית'" הוא קולנוע של אור, צבעים, פעלולים ופיצוצים. יש כאן תמונות מרהיבות, נופים מדהימים ותנועה בלתי-פוסקת שמעניקה תענוג נקי. ואם חשקתם בהעמקה כלשהי - הספר של מת'יו סטובר זמין לכל דיכפין. נקמת הסית' שווה את הכסף, אבל הוא לא יותר מבידור דיגיטלי לחובבי הסאגה. |
