ספוטלייט

Spotlight

ארה''ב 2015

בימוי: טום מקארת'י

תסריט: טום מקארת'י, ג'וש זינגר

משתתפים: מארק ראפלו, מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס, ליב שרייבר, ג'ון סלאטרי, סטנלי טוצ'י

מוסיקה: האוורד שור

אורך: 129 דקות

כמרים קתוליים שמתעללים מינית בילדים קטנים - זה הסקנדל שחשף העיתון האמריקני 'בוסטון גלוב' בתחילת 2002. התחקיר העיתונאי המקיף של ה'גלוב' יצר אפקט כדור-שלג ברחבי ארצות הברית, ואחר כך במדינות קתוליות נוספות בעולם. התוצאה: משבר חריף בליבה של הכנסייה הקתולית, שחייב אותה לנקות את האורוות, לשנות את מדיניותה ולהתמודד מול עולם חדש.

'ספוטלייסט' יצטרף במהירות לרשימת סרטי החובה של כל סטונדט לתקשורת ועיתונות. בכך יתווסף לנבחרת מצומצת של יצירות משובחות כגון 'כל אנשי הנשיא' (1976), 'לילה טוב ובהצלחה' (2005), 'דמעות של שתיקה' (1984), 'פרוסט/ניקסון' (2008), 'המקור (1999), 'חשיפה' (2003), 'פשע אמיתי' (1999) 'האזרח קיין' (1941) ו'כתב זר' (1940).

 

הגדולה של 'ספוטלייסט' אינה קשורה כלל בכנסייה הקתולית או בחשיבותה הציבורית של החשיפה המסוימת הזו. יוצרי הסרט נמנעו מכל צלילה מיותרת לנבכי הפסיכולוגיה של הקורבנות או אפילו לגורלו של הקרדינל, ברנד לואו. הנושא האמיתי של 'ספוטלייסט' הוא חשיבותו של מקצוע העיתונות - איסוף קפדני, לעתים סיזיפי ולעתים הירואי, של מקורות, עדויות ומסמכים על ציר הזמן.

 

דווקא כיום, בשיא עידן הרשתות החברתיות, כאשר האינטרנט מתפוצץ מעומס של מידע, נראה שמקומה של העיתונות המסורתית הולך ונעלם מן התשתית האזרחית. 'ספוטלייט' מזכיר לכולנו את חשיבותה של עבודת צוות, את ההבדל בין תחקירן יסודי ובין בלוגר ביתי. הגיבורים של 'ספוטלייט' מתרוצצים ברחובות העיר, מתעמתים עם פקידים ופוליטיקאים קטנים, חופרים בספריות ורודפים אחרי עורכי דין.

 

ספוטלייט - המערכת שהביאה את הפוליצר

 

מבחינה קולנועית, 'ספוטלייט' הוא על הגבול הדק שבין סרט תיעודי ליצירה בדיונית. הוא כל כך נצמד לנרטיב המציאותי של בניית התחקיר ב'גלוב', עד שהוא מסתכן ביבשושיות. למרבה המזל, הפרשה עצמה מספיק דרמטית, סנסציונית ומכאיבה כדי להחזיק מעמד את כל 129 הדקות שלו. במילים אחרות, לא רק חוקרי תקשורת ישרדו את היצירה, על כל מורכבותה.

 

'ספוטלייט' מתעכב במיוחד על הקשיים המרובים העומדים בפני עיתונאי חוקר. הוא ניצב בפני הר של משימות דחופות; נאלץ להתעלם מהתבטאויות ספקניות או ציניות של עמיתיו למקצוע; נאבק בסרבנותם של מקורות ומרואיינים; עומד בלחצים מצד עורכי-משנה ומוציאים לאור; סובל ממשבר אישי כאשר הוא נחשף לגועל ושחיתות; ומשלם מחיר יקר מול בני משפחתו וחבריו, שאינם מסוגלים להעריך את עבודתו.

 

העיתונות ש'ספוטלייט' מעלה כאן על נס היא עיתונות שאין בה ציניות. מייקל קיטון בתפקיד העורך האגדי וולטר 'רובי' רובינסון מרשים במיוחד, כאדם סבלני המוכן לעשות הכל למען הצלחת התחקיר ומסוגל לנווט בתבונה בין קונפליקטים, מכשולים ועיכובים. לעומתו, מארק ראפלו בתפקיד הכתב מייקל רזנדס מייצג את 'איש השטח', זה שדוחף לחשיפה מהירה ככל האפשר, במטרה 'לתפוס את הרעים' כל עוד העיתונים המתחרים לא עלו על הסקופ.

 

מעבר לעובדה שמדובר בתחקיר עיתונאי מזהיר (על כך אין ויכוח), 'ספוטלייט' מספק השראה מיידית לכל עיתונאי המוצא את עצמו מובס ומותש מול מערכות בירוקרטיות אטומות. בהחלט ייתכן שהעיתונאי המודרני הוא האקר מחתרתי שפורץ למאגרי מידע של סוכנויות ביון, בסגנון 'ויקיליקס'. אך כאן מוצג העיתונאי כשליח-ציבור לכל דבר ועניין, שעושה את עבודתם של עובדים סוציאליים, חוקרי משטרה ועוזרים משפטיים. ואפילו פרס ה'פוליצר' שניתן להם, אינו מוצג בסרט.

 

לסיכום, "ספוטלייט" משרטט את מלאכת בנייתו של תחקיר עיתונאי מסורתי, לפרטי-פרטים ובדיוק מופתי. הבחירה בסקנדל פוליטי המתפוצץ בנקודת המפגש הנדירה שבין דת ממוסדת לסקס עם קטינים מאפשרת לתסריט לשמור על מתח מתמיד, גם ברגעים הפרוזאיים והיבשים ביותר, שבהם נאבקים העיתונאים במקורות סרבניים, פקידים מושחתים ועורכי-דין החוששים לאבד את רשיונם.