זוהי ספיינל טאפ

This Is Spinal Tap

ארה"ב 1984
בימוי: רוב ריינר

הפקה ותסריט: כריסטופר גסט, מייקל מק'קין, הארי שירר, רוב ריינר

משתתפים: כריסטופר גסט, מייקל מק'קין, הארי שירר, רוב ריינר, ג'ון צ'דוויק, טוני הנדרה, ברונו קירבי, פראן דרשר, אנג'ליקה יוסטון, בילי קריסטל ועוד

אורך: 82 דקות

'ספיינל טאפ' היא סאטירה על תעשיית הרוקנרול, אילתור פרוע שמתחזה לסרט תיעודי על להקת רוק כבד בריטית בדיונית לחלוטין, ובדרך מנפץ לרסיסים את החשיבות העצמית שרוחשות לעצמן להקות רוק רבות בכל העולם.

לסרט הקצר והמצחיק-עד-דמעות הזה יש חשיבות היסטורית מצטברת, שכיום קצת קשה יותר להבין את שורשיה ואת היקפה. הסרט פרץ לתודעה בתקופה שבה החלה להסתמן מגמה מעניינת בתעשיית הרוק: להקות מזדקנות סירבו להיעלם. מוסיקאי רוק שהחלו את דרכם בשלהי שנות ה-60 החליטו שמדובר במקצוע שאמור להחזיק אותם עד הפנסיה. במקרים רבים, נציגי התעשייה התעקשו להתנחל בדעת הקהל, גם כאשר ציבור קוני התקליטים הצביע ברגליים נגדם.

 

היצירה נולדה מתוך סאטירה מאולתרת של שלושה שחקנים וכותבם אמריקנים על מוסיקאי רוק כבד מגוחכים, חסרי מודעות עצמית ונטולי אינטליגציה בסיסית. השחקן הטוב ביותר בחבורה הוא ללא ספק כריסטופר גסט, שהמציא את דמותו האבסורדית של הגיטריסט נייג'ל טאפנל. היכולת של גסט להישאר רציני בכל מצב, גם כאשר הוא מצליח לאלתר בדיחות מדהימות, ממשיכה לרתק גם היום. גסט הוא כוכב הסרט, למרות הופעות מצוינות של מייקל מק'קין (הסולן דיויד סיינט-האבינס) והארי שירר (הבסיסט דרק סמולס).

 

הסרט הושלם בעיקר בזכות עקשנותו של הבמאי רוב ריינר: הוא לקח עשרות שעות של פילם מצולם, שכללו בעיקר משחק מאולתר-ברובו ללא תסריט מסודר, והצליח לצמצם אותן, במאמץ עריכה שנמשך 9 חודשים, לכדי 82 דקות מבדרות ביותר. התוצאה הסופית הצליחה לעבוד על צופים רבים, שהאמינו כי מדובר בסרט תיעודי אותנטי, ולא בדמויות בדיוניות שאותן מגלמים סטיריקאנים שנונים ביותר.

 

עלילת ה"מוקומנטרי" (מלשון Mockumentary, סרט תיעודי היתולי) פשוטה מאוד: להקת ספיינל טאפ יוצאת לסיבוב הופעות כושל באמריקה, שבו היא מגלה כי אלבומה החדש יצא לאור ללא עטיפה, ללא להיטים, ללא קידום, ללא קונים וללא היענות כלשהי מצד קוני הכרטיסים. חברי הלהקה חווים משבר, מפטרים את האמרגן איאן פיית', מפרקים את ההרכב באופן זמני - ובסופו של דבר מתאחדים לסיבוב קצר ובלתי-צפוי ביפן.

 

מבין הסצינות הזכורות ביותר חובה לציין את הקטע שבו חברי הלהקה משוטטים מאחורי הקלעים במעגלים, כשהם מנסים נושאות למצוא את הדרך אל במת המופע; מגבר הגיטרה שמגיע 'עד 11', כדברי נייג'ל טאפנל; הבסיסט דרק סמולס נלכד במהלך ההופעה בתוך צדפת-ענק המסרבת להיפתח; הלהקה מנסה לשחזר את פסלי-הענק של סטונהנג', רק כדי לגלות תוך כדי המופע שהפסל שביקשו נבנה במידות מיניאטוריות, המתאימות לגמדים; סמולס מצפצף בגלאי-מתכות של שדה התעופה, מכיוון שבמכנסיו תקוע מלפפון עטוף אלומיניום; ונטייתם המוזרה של מתופפי הלהקה למות בנסיבות מסתוריות, לעתים תוך התפוצצות ספונטנית.

 

ספיינל טאפ - האמת האבסורדית על תעשיית הרוק

 

ההתעניינות ההדרגתית סביב 'ספיינל טאפ' צמחה בעיקר סביב תגובותיהן של להקות רוק לסרט. המוסיקאים עצמם רצו לבתי הקולנוע כדי להבין על מה המהומה, והחלו להפיץ את השמועה. חלק מהם התפוצצו מצחוק כי הבינו שהבדיחה היא עליהם. חלק אחר של המוסיקאים והעובדים מאחורי הקלעים היה משוכנע לגמרי שהסרט נכתב עליהם, מתוך עיון בביוגרפיה שלהם או ציטוט רכילויות. האמת היא שהכל נכון: חברי הלהקה התבססו על סרטים תיעודיים של להקות אחרות, קריאה של ביוגרפיות ושינוי קל של סיפורים אמיתיים שהתרחשו בתעשייה.

 

מתגובות רבות של מוסיקאי רוק ידועים, בעיקר בתחום ה'הבי-מטאל' וה'הארד-רוק', אפשר להבין כיום עד כמה היה הסרט מדויק. בניגוד למה שחושבים אנשים שלא מכירים היטב את תעשיית הרוק האנגלו-אמריקנית, כל סצינה בסרט מתארת אירוע שקרה באמת, בעיקר בקריירות הארוכות של הרכבים משופשפים, כאלו שחוו כשלונות ומשברים, מקצוענים מנוסים שראו הכל ושמעו הכל. בניגוד למה שמעריצים רבים רוצים להאמין, חלק מלהקות הרוק המפורסמות היו מורכבות מאנשים מגוחכים למדי, חלקם בורים ועמי ארצות, חלקם דמויות וולגריות בעלות אגו עצום, חלקם פאתטיים בסירובם לרדת מן הבמה ולהודות בכישלון הקריירה שלהם.

 

סיבוב ההופעות המביך, המתואר בצורה תמציתית למדי לאורך הסרט, הוא טיפוסי להרכבים רבים, כמובן לא רק לאלו שהגיעו מבריטניה. כאמור, בתחילת שנות ה-80 החל עולם הרוק של שנות ה-70 להזדקן ולאבד את הרלוונטיות שלו, כאשר דור חדש של כוכבי פופ צעירים ויפים החל להאפיל על קודמו. כדי לשרוד בשוק המשתנה, נאלצו מוסיקאים רבים להשתמש בגימיקים בימתיים צעקניים ומגלומניים כדי למשוך תשומת-לב, והתוצאה היתה התדרדרות בלתי-פוסקת של הרמה האמנותית והמוסיקלית שלהם, הזנייה של היחסים בין קהל ואמן, ומערכת יחסים צבועה ומעוותת בין בכירי התעשייה ובין כשרונותיה הגדולים בעבר.

 

לאורך הסרט המדמיע-מצחוק 'זוהי ספיינל טאפ' אפשר להבחין שקבוצת השחקנים המרכזית בסרט (גסט, מק'קין ושירר) משבצת מדי פעם רמיזות ללהקות אמיתיות כמו הביטלס ודה אנימלס (בתחילת הסרט), דה הו (The Who), קווין (ביג בוטום), סטטוס קוו, מוטלי קרו, קיס (Kiss), אייסידיסי (AC/DC), וגם דף לפארד. מעריצי הסרט הצליחו עם השנים למצוא את ההוכחות לקשרים אל קבוצת הלהקות המצומצמת הזו, למרות שגם אנשים כמו אוזי אוסבורן היו משוכנעים שהסרט עסק בחייהם.

 

אחת ההשפעות המרכזיות של 'ספיינל טאפ' על להקות רוק בשנות ה-80 וה-90 היתה פיצוץ בלון החשיבות העצמית והעמדת הפנים, שהיה נפוץ מאוד בתעשייה. לפחות חלק מהרוקרים הכבדים של התקופה הבינו, בדרגות שונות של עומק תודעה, שהקהל כבר לא מכבד את הנסיון שלהם להישאר רלוונטיים בכל מחיר. נשק ההומור העצמי הפך מקובל יותר כדי להתמודד עם האשמות של יומרנות, כשלונות מסחריים, רדידות מנטלית והתמסחרות. אפילו סרטי התעודה שעשו להקות רוק בעידן שאחרי ספיינל טאפ, כבר נראו שונים - צנועים יותר, מודעים לעצמם, הרבה יותר בשר ודם, חושפניים יותר ומלוקקים פחות.

 

מעניין לציין שההצלחה ההדרגתית של הסרט התפתחה דווקא מהגרסאות הביתיות שלו. מכיוון ש'ספיינל טאפ' נעלם מבתי הקולנוע הגדולים די מהר, החלו חובבי רוק לצפות בו באדיקות במפגשים חברתיים, לצטט אותו ולהעביר אותו הלאה. מוסיקאי רוק המליצו עליו בראיונות. מאז, לא הפסיקו עיתונאים להשתמש ב'ספיינל טאפ' בתור מטבע לשון יעיל, סוג של סמל מושלם ללהקה מגוחכת, וולגארית, בלתי רלוונטית בעליל, שאיבדה את דרכה במבוך הגימיקים.

 

לאורך המחצית השנייה של שנות ה-80 (בזכות קלטות ה-VHS וה-Betamax), ושוב בשנות ה-90 (בזכות מהפיכת ה-DVD והאינטרנט), יצאו מספר גרסאות דיגיטליות חדשות של 'דיס איז ספיינל טאפ'. חלקן כללו גם ערוץ קומנטרי נפרד של חברי הלהקה, פעם אחת כשחקנים המתארים את עבודתם, ופעם נוספת כשהם 'בתוך הדמות', מהתלים שוב בצופים המבולבלים. הסרט הצליח להזניק את הלהקה הבדיונית לסיבובי הופעות אמיתיים, אינספור הופעות תקשורתיות ואלבומים מצליחים למדי.

 

לסיכום, "ספיינל טאפ" הוא סרט-פולחן מוצדק מאין כמוהו, שזכה להשפעה משמעותית על תעשיית הרוק, בעיקר על מטאליסטים ולהקות רוק כבד צעקניות. צפיות חוזרות בסרט, בתוספות שלו, בראיונות וקטעים שנפלו בעריכה, חושפות אוצר נדיר של סאטירה חצופה וחסרת-גבולות במיטבה, מהסוג שהבריטים הצטיינו בו בעבר, וכיום האמריקנים מובילים בו.