סולריסארה"ב 2003בימוי: סטיבן סודרברגבכיכוב: ג'ורג' קלוני, נטשה מקלהוןSolaristhemovie.comזהו העיבוד הקולנועי השני לספר המדע הבדיוני המפורסם-מאוד של סטניסלב לם. הבמאי, סודרברג, ניסה להציג עיבוד מודרני, קל לעיכול ופחות פילוסופי מזה של הבמאי הרוסי (והארכני) אנדריי טארקובסקי. התוצאה היא סרט בעייתי אך מרתק מכל הבחינות האפשריות. זאת מכיוון שליבו של התסריט עוסק ברעיונות מרתקים ברמה הפילוסופית: המציאות האמפירית והדרכים להאמין )או לא להאמין( בקיומה, הדרך שבה מערכת החושים שלנו יכולה להתל בנו בקלות, ההבדל בין האנשים עצמם ובין מה שאנחנו חושבים שהם. בסיס העלילה פשוט: פסיכולוג נקרא לסייע לתחנת חלל שהצוות שלה נקלע לצרות. מסתבר שכוכב חידתי יוצר מצב בלתי אפשרי: הוא מקים לתחייה דמויות אנושיות שנראות אמיתיות לחלוטין, אך הן מבוססות אך ורק על מה שאנחנו זוכרים מהן. דהיינו, אם תחשוב על ידיד קרוב שלך ותרצה שיופיע לפניך, הוא אכן יופיע לפתע. אבל זה לא באמת הוא שיופיע, אלא רק התדמית שלו, כפי שהיא נוצרה מתוך המוח העצמאי שלך. סודרברג משתמש בשני שחקנים בינוניים כדי להוביל את הסרט, והדבר מקשה על הפרויקט. גם קלוני וגם מקלהון מוגבלים ביכולותיהם הרגשיות, והם לא מצליחים להתמודד עם מורכבותה של המשימה הפילוסופית. קלוני עובד קשה אבל סוחב על כתפיו החסונות את כל הקריירה הבידורית הלא-מרשימה שלו. מקלהון מעוררת סלידה ורחמים רוב הזמן, ולא מצליחה לבנות לדמות שלה אופי חזק ועצמאי. סודרברג מתאמץ להסביר בזמן קצר יחסית את הגרעין הבסיסי של הסיפור, דהיינו הפער בין האנשים כפי שהם ובין הדרך שבה אנחנו תופסים את דמותם. עם זאת, סודרברג נאלץ להתגבר גם על "תסמונת הוליווד", והציפייה הטבעית לקבל סרט אקשן מהודק, כראוי אולי מכוכבים שוברי-קופות כמו קלוני ודומיו. מי שבא ל'סולאריס' בתקווה לקבל סרט פעולה בסגנון "הנוסע השמיני" או "מלחמת הכוכבים", עשה טעות מרה. ומי שקרא את הספר, מן הסתם יתפלץ מן ההשטחה הטבעית של החומרים המקוריים. ולמרות כל אלו, לא ניתן להתעלם מן השאלות המדהימות שמעורר התסריט על גבולות התודעה, פניה האמיתיות של המציאות, כוחו של הדמיון האנושי ועוד. הסרט מצליח איכשהו להפיח חיים בשאלות הללו, ולגרום למוחו של הצופה לפעול במרץ. על דבר אחד אני מתקשה להתגבר: סיום הסרט. ביצירה הארוכה-מדי והמשעממת-מאוד של טארקובסקי הרוסי היה רגע אחד מדהים מארץ המדהימים, והוא הסיום שאין שום דרך להתכונן אליו. ספויילר: רואים את גיבור הסרט יושב מחוץ לביתו, המצלמה הולכת אחורה, אחורה, ושוב אחורה עד שהיא מגלה שהבית וסביבתו הם למעשה אי קטן של 'מציאות' בתוך כוכב ענק, זוהר וריק לחלוטין מבני-אדם. רגעים אלו, אם נחשפים אליהם בגיל המתאים, משאירים את הצופה עם פה פעור לכמה שנים. בגרסה של סודרברג, כך מסתבר, הסיום הוא סוג של פשרה עם הצופה הממוצע, מעין פרידה חמוצה-מתוקה שלא נותנת את אותו ההלם העמוק כמו בגירסה הרוסית. כך, המסר שמעביר "סולריס" בסופו הוא מעט שחוק ומרתיע, משהו בסגנון "זה בכלל לא משנה אם זה מציאות או דמיון או עיוות של כוכב מסוים, כי העיקר הוא שאנחנו מתחבקים ונהנים". וזה לא מסר שאני רוצה לצאת איתו מן האולם; זו בעצם תשובה פשטנית לאנשים טיפשים. עדיף להשאיר את השאלות המאתגרות הללו באוויר, ולהניח לצופה להתמודד מולן לבדו, מול עצמו. |