|
תיבה רוסית רוסיה 2002 בימוי: אלכסנדר סוקורוב משתתפים: סרגיי דונטסוב, אנה אלכסכינה, אלפיים שחקנים וניצבים אי אפשר להתעלם מעובדה טכנית אחת: כל 96 הדקות של 'תיבה רוסית' צולמו ב'טייק' אחד, דהיינו ללא הפסקה, ללא עריכה, ללא קטיעה כלשהי. בעזרת מצלמה דיגיטלית ניידת וחדשנית, משוטט סוקורוב בשלושים חדרים במוזיאון ההרמיטאז' (Hermitage) של סנט-פטרסבורג, ומשתמש בכמות עצומה )כאלפיים( של שחקנים, כולם לבושים-היטב, מאופרים-היטב וכמובן גם משחקים היטב. רק דבר אחד הוא שכח, או הזניח: עלילה, או סיפור. זה קולנוע אחר. אין כאן גיבורים, תפניות או מתח מצטבר. 'תיבה רוסית' הוא סיור מודרך במוזיאון מדהים, שמקים אותו לתחייה בעזרת צוות עצום של אנשים, שנדמה כאילו הגיעו דרך מכונת-זמן משוכללת. זו חוויה חריגה, שמאפשרת לצופה להאמין שההיסטוריה הרוסית נפרשת לפניו בזמן-אמת. נכון, זה לעתים משעמם שאין התרחשות תיאטרלית; בהחלט חסר 'טריגר' שימשוך את הצופה לעבור את המסלול המפרך והאיטי עד סופו. עם זאת, על הואקום העלילתי מנסה לפצות עבודה קולנועית משובחת, צילום וירטואוזי וכמובן 'סט' ססגוני עם תלבושות מפוארות. הסרט עוסק שוב ושוב באירועים נבחרים מן ההיסטוריה הרוסית, שצופה זר יתקשה לדעת מהם. ניתן להבחין בפטר הגדול מתעלל באחד מנתיניו, קתרינה צופה באופרה שהוצגה רק בשבילה, ניקולאי הראשון המקבל שגרירים מפרס, הצארית אלכסנדרה ובתה אנסטסיה, ולסיום: הנשף האחרון שהתקיים בהרמיטאז', בשנת 1913, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והמהפיכה הקומוניסטית הגדולה. אחת הדמויות היוצאות מן הנשף אומרת "אני מרגישה שאני מפליגה", ואכן, הצילום החותם משווה את המוזיאון לספינה ענקית )מעין 'תיבת נוח' של אמא רוסיה( המשמרת את ההיסטוריה הרוסית, למרות האסונות הרבים שפקדו אותה במאה העשרים. מבחינה אלגורית, ה'מבול' הוא המלחמות, המוות, האובדן.
מבטו של הצופה הוא מבט של רוח רפאים: ה"מספר", שדרך עיניו אנו מביטים על המוזיאון ועל האנשים המאכלסים אותו, הוא למעשה אדם שנהרג בתאונה, טס אחורה בזמן והופך לבלתי-נראה. כך הופך המוות לאלמנט מוחשי, עוד בתחילת הדרך. ידידו היחיד הוא רוח רפאים אחרת, דווקא 'נראית', של דיפלומט צרפתי ציני. יחד הם נעים מחדר לחדר, סוקרים את הישגי התרבות הרוסית, ומותחים ביקורת על העריצים של המאות הקודמות. כל זאת מתוך אירוניה מפוייסת, שלא שוכחת אף פרט היסוטרי, אך מוכנה לסלוח כי אין ברירה אחרת. מבחינה טכנית, יש כאן הישג מרשים: הסרט אכן נותן את התחושה כאילו אנו נעים במרחבי הזמן ומציצים עמוק אל מסתרי האריסטוקרטיה הצארית. במקביל, יש כאן מראות צבעוניים ומפוארים שמעוררים חשק עז לעלות על מטוס רוסי ולבקר במוזיאון. עם זאת, היעדרו של סיפור כלשהו, ואפילו סתם 'תירוץ עלילתי', מכביד על הצפייה ופוגע ברושם הסופי. הבמאי, סוקורוב, משתמש היטב בכוחו העצום של הקולנוע לשחזר את העבר בנאמנות מקסימלית, אך כשיוצאים מאולם הקולנוע נותר טעם-לוואי מעיק של סרט-תדמית מתחנף למוזיאון רוסי ענק. |
