משחק המושבעיםארה"ב 2003בימוי: גארי פלדרשחקנים: ג'ון קיוזאק, ג'ימן הקמן, דסטין הופמן, רייצ'ל ווייז
מי שקרא את הספר המקורי של גרישם, כמוני, לא היה מופתע מן העלילה של משחק המושבעים.
לכן נותר רק לבדוק איך שרד הסיפור הבינוני את המעבר אל המסך. בהתחשב במורכבותו של
הסיפור, בעומס הפרטים ובשלל המהפכים, קשה לומר שזו משימה קלה. הספר עסק בסוגיית
אחריות חברות הטבק לבעיות הבריאותיות שמייצרות הסיגריות. הסרט זנח את העישון לטובת
יריות. זה מתאים להוליווד: בום, זבנג, טראח. התוצאה הסופית היא מותחן שגרתי, מהודק
ומהיר, לעתים שנון אבל רצוף כשלים, ונטול רגעים קולנועיים בעלי תוקף אמנותי יוצא דופן.
לארה"ב יש בעיה עם החוקה: התיקון השני מתיר לכל אזרח לקנות ולהחזיק כלי נשק. זה שריד עתיק מתקופת המערב הפרוע, והאמריקנים תקועים איתו עד היום. חברות הנשק מוכרות מקלעים לכל נער עם מזומנים, והתוצאה היא אלימות בליסטית מדהימה. כמות האנשים שהדוד סם מפסיד מדי שנה בגלל עודף-תחמושת הופכת את כל מלחמות ישראל לתופעה שולית. לכן הסרט הזה מעניין: יש כאן באמת סוגיה פוליטית ומשפטית מרתקת. אבל אנחנו עוסקים כאן בסרט קולנוע, לא מאמר משפטי, ולכן צריך לבחון איך הסרט מעביר את הסיפור. הכשלונות הבולטים של הסרט מתחלקים לשני סוגים: א) כשלונות שבאו מוכנים עם הספר המקורי, וקשה היה להיפטר מהם. ב) אלו שהסרט הצליח ליצור בעצמו. מתוך הכשלונות של הסוג הראשון אפשר לציין את העלילה המפותלת, בעלת הסוף הצפוי-מראש, שסובלת ממספר עצום של חורים וסתירות פנימיות. לא ברור מאיפה להתחיל: מהעובדה שברור לחלוטין מהרגע הראשון מה רוצים ה'טובים' להשיג בפרויקט המושבעים שלהם, או שווייז וקיוזאק היו צריכים לצפות מראש שה'רעים' יחפשו אחריהם גם בעיירת מגוריהם; מהעובדה שההסתברות האקראית להתקבל לחבר מושבעים שואפת לאפס, או מהעובדה שה'רעים' היו יכולים לחסל את כל המתנגדים להם בקלות. גם הרעיון הבסיסי של הספר/סרט, לפיו אדם אחד לכאורה יכול להטות בקלות חבר מושבעים שלם, ויהיה זה אדם אינטליגנטי ככל שיהיה, הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת כהנחת-עבודה סבירה, שלא לדבר בכלל על אקסיומה.
 משחק המושבים - דרמה משפטית כושלת הסוג השני של הכשלונות שייך אך ורק לצוות ההפקה ולבמאי. למשל, הדמות השטחית של ג'ין הקמן בתפקיד אשף המושבעים רנקין פיץ'. מאז 'סופרמן' הוא לא מפסיק לשחק את הנבל התורן, אבל אין לו מספיק עומק בשביל לחרוג מעבר לסטריאוטיפ של המניאק. דסטין הופמן מפריז לצד השני: מתנהג כמעט כמו סוג של מלאך גוץ ומגמגם, כזה שלא יחזיק דקה בכל משרד עורכי דין רציני. ככל שהקמן הופך זועם ומפלצתי יותר, כך הופמן הופך לרכרוכי וחמוד מדי. היה אפשר לפתח דמויות יותר מעניינות, יותר מורכבות, פחות קיצוניות. גם הזוג הרומנטי (וויז, קיוזאק) לא מצליח לעורר סימפטיה או עניין אמיתי. אין להם סצינות טובות ביחד. חבל. כשלון בולט נוסף הוא הנסיון להפוך את הסרט האינטליגנטי הזה לסוג של מותחן פעולה זול, בעזרת שילוב סצינות אקשן מיותרות עם מרדפים חסרי תוחלת וקטעי מכות מיותרים. הקטעים הללו הם מופרכים עלילתית ומופרכים קולנועית: הגיבורים לא ממש צריכים לרדוף אחרי אף אחד אלא רק לשמור על פרופיל נמוך, והרעים לא ממש צריכים להתעסק עם מכות או מרדפים כשהם יכולים פשוט לרצוח. כנראה שהמפיקים העריכו שקטעי האקשן יוסיפו הנאה לרוב הצופים, אך לא יפגעו בצורה ממשית בסרט כולו. מבחינה קולנועית-מקצועית, אין כאן הברקות של צילום, עריכה או בימוי. זה עוד יותר מאכזב, ומעיד שהתקציב כנראה לא היה גדול מלכתחילה. לכותב מוצלח כמו גרישם מגיע יותר. ייתכן גם שהיוצרים הניחו שכאשר מדובר בסיפור כל כך מפורט, אין מקום לוירטואוזיות קולנועית. כך או כך, הסרט נע בנתיב שחוק, בלי תנועות מצלמה ייחודיות, בלי משחק מרשים ובלי חידושים טכנולוגיים או רעיוניים. זה מוריד אותו בעוד דרגה למטה. עצם העובדה שמדובר בסרט הוליוודי תעשייתי לא צריכה לטשטש את העובדה שיש כאן סיפור מרתק על תופעות חשובות בחיינו. תעשיית הנשק בארה"ב, כמו גם תעשיית הנשק הישראלית, ראויות לסרטים ותחקירים שיפשפשו עמוק בקרביהם. אין ספק שמבחינה מהותית, לסרט הזה יש משקל בחשיפת המנגנונים הציניים שמנהלים את הכלכלה העולמית. עם זאת, מכיוון שלא מדובר בבידור נקי, הוליווד מתקשה לשווק את הסרט להמונים בלי להשתנק מן העובדה שהוא פשוט לא ימכור הרבה כמו עוד קשקוש רומנטי או פסטיבל אקשן שטוף אפקטים. במקום טיפול רציני בנושא חוקתי מכריע, קיבלנו מאבק שטחי בין 'טובים' ובין 'רעים', שבסופו ה'טובים' מנצחים וה'רעים' עצובים. במקום לבחון את הסוגייה מכל צדדיה הרבים, הקרנבל ההוליוודי משרטט ברישול סרט פעולה קצבי עם כמה סצינות בית-משפט בדרך. יועצי השיווק של אימפריית הקולנוע האמריקנית יודעים שלא צריך להכביד על הצופה עם מונחים משפטיים מקצועיים או נאומים ארוכים. לכן לא בטוח שהחבר'ה מלוס אנג'לס צריכים לגעת בסוגיות כאלה. ואם כן, בוודאי לא כך. כך ניתן להגיע למסקנה החתרנית האמיתית: הוליווד, ממש כמו תעשיית הנשק האמריקנית, לא מעוניינת בטובת הציבור הרחב, אלא רק ברווחים גדולים לעצמה. כמה שיותר מזומן, כמה שיותר מהר, כמה שיותר בקלות. לכן הסרט הזה סובל מפיצול אישיות: מצד אחד הוא רוצה לשכנע את הצופה שיש כאן נושא בעל חשיבות של חיים ומוות, אך מצד שני הוא מורח אותו בשכבה עבה של שומן וקיטש תעשייתי, כדי לטשטש את המסר ולהביא יותר אנשים לקופות. הספר של גרישם לא היה יצירת מופת, אבל הסרט עוד פחות. |