רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתיםRosencrantz & Guildenstern Are Deadארה"ב / אנגליה 1990 בכיכוב: גרי אולדמן, טים רות', ריצ'רד דרייפוס אחד מהסרטים והמחזות האהובים עליי ביותר. סטופרד הוא מחזאי אנגלי, יליד צ'כיה, שכבש את בימות לונדון בשנת 1967 עם מחזה-להיט המספר על שתי דמויות שוליות מתוך 'המלט' של שייקספיר. הוא שילב במחזה את התהיות הקיומיות של המחזה 'מחכים לגודו' מאת סמואל בקט, את ההומור המילולי של חבורת 'מונטי פייטון', תוך שהוא רוכב בהנאה וללא רגשות אשמה על המוניטין של שייקספיר הטוב והידוע. בישראל העלה תיאטרון גשר את ההצגה הזו. סטופארד עיבד את המחזה לסרט קולנוע באורך מלא בסוף שנות השמונים. הוא לקח שלושה שחקנים מעולים -- גרי אולדמן, טים רות' וריצ'רד דרייפוס -- ואפילו הכניס שיר של פינק פלויד בסוף הסרט. אמנם טים רות' התפרסם רק כמה שנים אחר כך עם הסרטים "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" של טרנטינו, אבל כבר כאן התאהבתי במשחק שלו. בתמצית, "רונזקנרץ וגילדנשטרן מתים" (ובקיצור, להלן: רו"מ) מתייחס בהומור ובקלילות לעובדה שרובנו, דהיינו האנשים הפשוטים, עוברים את החיים במהירות רבה מדי, מנסים להבין את הדברים הגדולים שמתרחשים סביבנו, משתדלים לעשות סדר בבלגן, נהנים קצת, שואלים כמה שאלות, ואז מתים בזריזות.
 רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים קומדיה קיומית שייקספירית מודרנית הצמד, רוז וגיל (כך הם מכנים זה את זה), הם חברי-ילדות של המלט, נסיך דנמרק. האחרון הפך דכאוני ופילוסופי מאז רצח דודו את אביו המלך וירש אותו. המלט מתייחס בחשדנות (ובצדק) לכל הסובבים אותו, כולל גיל ורוז. שייקספיר מתאר אותם כשני אופורטוניסטים, המנסים לדובב את המלט כדי לשרת את מטרותיו המלוכלכות של המלך החדש. המלט מצליח לסובב אותם באצבע, ואף לגרום למותם ע"י שיבוש מכתב רשמי ששלח אותם לאנגליה. הם מוצאים את מותם, המוצדק לדעת שייקספיר, ממלך אנגליה. בסרט ובמחזה של סטופארד, רוז וגיל הם שני אנשים חמודים, פאתטיים ושנונים. הם מנסים להבין מה הולך, ולא מצליחים. רוב הזמן הם עסוקים במשחקי-לשון. הם משתעשעים בשאלות ותשובות, פעלולי-מילים, בדיחות ציניות ובכמה תגליות מדעיות מקריות - המצאה של הסרט, ושלא הופיעה במחזה כלל. אחת מהסצינות המוצלחות ביותר היא משחק טניס אוראלי בין השניים, המחדד את סוגיית בזבוז הזמן המאפיינת את המחזה. השנינות הבריטית האופיינית למחזאים בריטיים מתורגמת כאן גם לכמה בדיחות סלפסטיק לא רעות בכלל, סטים מלכותיים, כמה הברקות-צילום ובעיקר אווירה של זמן מבוזבז, מקריות מוחלטת ומבוכה כללית. כל האלמנטים האחרונים אינם שליליים כלל ועיקר: רוז וגיל משוטטים בעולם השייקספרי מבולבלים, אך הסרט אינו משעמם כי כל מטרתו היא לספר את סיפורו של המלט מזווית שונה לחלוטין: הזווית האקזיסטנציליסטית. בניגוד לאלבר קאמי, שלקח את עצמו תמיד ברצינות יתרה, ובניגוד לסארטר שהפך לשם אליטיסטי ומנוכר, סטופארד משווק להמונים אקזיסטנציאליזם הומוריסטי וקליל. לא ברור לנו מתי נולדנו, לאן אנחנו הולכים ולמה כל זה טוב. לא ברור לנו מה תפקידנו בעלילה, לא ברור לנו על מה אנשים נהרגים, לא ברור לנו למה אנשים כועסים ומתרגשים. רוז וגיל מנוכרים להוויה השייקספרית רווית-היצרים, מודעים לחלוטין לזמן הזוחל, משחקים משחקים. סטופארד לוקח את קאמי, סארטר ובקט, מוסיף חוצפה והומור, ומגיש חם. סטופארד מתייחס במחזהו ובסרטו גם לנושא האמנות והבידור. על פי סטופארד, תפקיד האמנות היא לשקף את המציאות ולהציגה כמראה בפני הצופה. הבידור, לעומת זאת, תפקידו להסיח את הדעת של הצופה מן המציאות הקשה בה הוא חי. הבידור מטשטש ומענג, האמנות מחדדת וכואבת. הבדרן רוצה להקל עלינו, האמנות רוצה להקשות עלינו. הוא מציג את דעתו זו באמצעים משכנעים ביותר: חבורת שחקנים נודדים בניהול ריצ'רד דרייפוס מוכנים להציג כל דבר בפני רוז וגיל, כשהם נפגשים ביער. תמורת כמה מטבעות זהב הם יעשו הכל, אפילו סקס עם הצופים. אבל כאשר הם מציגים בפני המלך, הם משחקים בצורה נפלאה, ומציגים את סיפורו המזעזע של הדוד הרוצח במלוא האפקט. ובכן, רו"מ הוא סרט פילוסופי אך מהנה, קיומי אך נעים, מבוים בקלילות אך בטעם טוב, נטול כמעט כל אלמנט של פעולה, אבל רווי בדיאלוגים שנונים שצריך לקרוא/לראות כמה פעמים בשביל לרדת לעומקם. הוא היה ונשאר אחד הסרטים שאיתם הזדהיתי ביותר, למעשה עד היום. למרות שקראתי כמה ביקורות מאוד לא-אוהדות עליו ברחבי הרשת, אני סבור כאן שאי אפשר להבינו כמו שצריך בצפייה ראשונה. אני ממליץ גם לקרוא את המקור כדי להתרשם מהוירטואוזיות הלשונית של סטופארד, ואז לצפות בסרט לפחות פעמיים כדי לקלוט כמו שצריך. זהירות ספויילר: שני הגיבורים הראשיים מתים בסוף. הרסתי, מה? |