רובוקופ

כאשר קיבל הבמאי ההולנדי פול ורהובן את התסריט של 'רובוקופ', הוא זרק אותו הצידה כי חשב שהוא טיפשי. אשתו קראה אותו, ואמרה לו שהוא צריך לקרוא אותו שוב - כי לדעתה החמיץ את המשמעויות הנוספות החבויות בו. ורהובן קרא שוב, והפעם הסכים איתה. הוא החליט לעזוב את הולנד מסיבות כלכליות ופתח בקריירה משגשגת של במאי סרטי פעולה מאתגרים, ששילבו אלימות קשה עם סיפור פשוט, אך הצליחו להשאיר את הצופה המום ומסוקרן. כזה הוא גם 'רובוקופ', להיט בלתי-צפוי שאף במאי אמריקני ידוע לא הסכים לגעת בו - עד שהצליח בקופות.

 

קל מאוד לפטור את 'רובוקופ' כעוד סרט אקשן הוליוודי משנות השמונים. הוא כזה אך ורק בצפייה ראשונה. אך אם צופים בו שוב, ניתן להבחין במימד הביקורתי, הסאטירי והעוקצני של התסריטאים כנגד אמריקה התאגידית בתקופת רייגן - שבה האדם הפך מוצר, החברות המסחריות נגסו בפעילויות של המגזר הציבורי, והממשל עודד אינטרסים צרים של בעלי הון אגואיסטים. זו אמריקה של ה"מלחמה נגד סמים" - מלחמה נגד האזרחים ונגד העניים. זו אמריקה שמכורה למכוניות חדשות, מוצפת בכלי-נשק ואדישה לזכויות אדם.

 

רובוקופ - כאשר האדם הוא רק מוצר

 

צפייה בוגרת יותר בסרט הזה, שהגיח למסכי הקולנוע בשנות השמונים, מכילה בגרסת הדיוידי גם ערוץ 'קומנטרי' עם דברי הבמאי (ורהובן), המפיק (ג'ון דיוויסון) והתסריטאי (אד ניומאייר). כך אפשר לגלות, למשל, שהרעיון על הסצינה בה רוצח האבטיפוס החדש של הרובוט המשטרתי את אחד מאנשי העסקים בישיבה - נולד מתוך פנטזיה פרועה של ניומאייר במהלך ישיבה שיווקית שנכח בה במסגרת עבודתו בחברת 'יוניברסל'. כך שאפשר להבין את 'רובוקופ' כתגובת-נגד לתרבות התאגידית התת-אנושית שהיתה כל כך דומיננטית בארה"ב של תקופת רייגן.

 

'רובוקופ' כולו הוא הקצנה של המציאות החברתית והפוליטית בארה"ב. הוא לא מתיימר לשקף משהו שקיים, אלא להוביל את המגמות הנוכחיות של התקופה לידי אבסורד שבו אי אפשר לחיות. התשוקה האמריקנית לפתור בעיות בעזרת כלי נשק גדולים יותר וחזקים יותר מצאה את ביטוייה במלחמת ויאטנם - כך ע"פ התסריטאי של 'רובוקופ', ניומאייר. לא סתם הוא כינה את אחד ממדעני הרובוט בסרט בשם "דוקטור מקנאמרה" - על שם שר ההגנה האמריקני בתקופת מלחמת ויאטנם. עוד רובים ועוד כוח - זו הנוסחה הפשטנית והאלימה שנוסתה שוב ושוב באמריקה, למעשה עד היום.

 

הסרט מתרחש בעיר דטרויט, ולמעשה בגרסה עתידנית שלה. בפועל, רוב הצילומים התקיימו בדאלאס, טקסס. דטרויט, סמל לתעשיית הפלדה והרכב של ארה"ב בשנות השישים והשבעים, הפכה בשנות השמונים לביצה של אלימות עירונית. היפנים כבשו את השוק בגלל השחצנות האמריקנית, והמשבר התעשייתי בארה"ב הוביל להתדרדרות המטרופולין. התוצאה: אבטלה, הזנחה, בריחה לפרברים, סמים, זנות, אלימות ומבוי סתום אורבני. "רובוקופ" נולד על רקע המציאות הזו, ומראה כיצד התאגידים לא מסוגלים לפתור את הבעיה שיצרו בעצמם.

 

"למי איכפת אם זה עובד או לא - העיקר שהצלחנו למכור את זה" - זו היתה הגישה של התאגידים הצבאיים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה, לטענת יוצרי הסרט. גישה שחצנית וכוחנית זו חילחלה גם לתעשייה האזרחית, ולכן חלק מן המוצרים האמריקניים נכשלו בשווקים בינלאומיים. כך גם הרובוט המגושם שלפני היווצרות רובוקופ הוא דוגמה נלעגת להתנהלות של תעשיינים רבים בתקופת המלחמה הקרה: אין טעם להשקיע יותר מדי במוצר, כי בכל מקרה לא ישתמשו בו.

 

המוקד הראשון של הסיפור הוא למעשה סצינת הטבח של השוטר מרפי. תמונת הריגתו האלימה נחרטת בזיכרון לא רק בגלל הדם והיריות, אלא בגלל האכזריות המיותרת שלה. מה דוחף אנשים לשפוך כל כך הרבה תחמושת בגוף אחד? זה מה שמכעיס את הצופה. יותר משהוא כועס על ההרג המיותר, הוא כועס על האלימות המוגזמת שהותירה בו טראומה קולנועית. מכאן והלאה אנחנו בצד של מרפי (רובוקופ), נלחמים את מלחמתו כדי לנקום את נקמתו, שהפכה לנקמה שלנו.

 

אחת מן הנקודות ש'רובוקופ' מבקש להעביר היא, שיש להציב גבולות בפני תאגידים מונחי-רווח. כאשר המשטרה מנוהלת על ידי גורמים פרטיים ("הפרטה"), התאגיד יכול לקנות את המשטרה ולהיות מעל לחוק. זה המצב במשטרים רבים בעולם - השלטון לא מעז לגעת באנשי עסקים, מנהלים בכירים ומנהיגי קונצרנים. לפעמים קוראים לזה 'פשע מאורגן' או 'מאפיה'. בשפה המשפטית זה נקרא 'פשעי צווארון לבן' - תופעה שמשחיתה מערכות שלמות שמנהלות את המדינה ותושביה. לכן, כאשר רובוקופ נתקל במנהל התאגיד ואינו מסוגל לעצור אותו, מתרגם התסריט את המסר המופשט להתרחשות קונקרטית מכאיבה ומתסכלת: השוטר אינו מסוגל לגעת במנכ"ל.

 

מעבר לביקורת חברתית על מעמד המנכ"לים באמריקה, ה"חוק הרביעי" של רובוקופ ,לפיו אסור לו לעצור אף בכיר בחברת OCP (המנהלת את המשטרה), הוא גם מחווה ספרותית. אחד מגדולי ז'אנר המדע הבדיוני, אייזיק אסימוב, ניסח בסדרת ספרי הרובוטים שלו את שלושת החוקים הבסיסיים: אסור לפגוע באדם, יש לציית לאדם, הרובוט חייב להגן על חייו. אחר כך הוסיף את החוק הרביעי (חוק מספר אפס, למעשה), שאוסר על הרובוט לפגוע באנושות כולה - החוק הראשוני. כאן זה הפוך: החוק ה'רביעי' נועד להגן על אדם אחד במחיר האנושות כולה.

 

דווקא בגלל ש'רובוקופ' הוא כל כך אלים, הנקודות המרכזיות שהוא מעביר נצרבות חזק בתודעה: השוטר הנאיבי שיודע לסובב את האקדח מסביב לאצבע כמו קאובוי, מגיע ללב העיר הגדולה ונטבח על ידי פושעים אכזריים. בניגוד להסכמתו, הוא נהפך ל'סייבורג' מסוכסך בנפשו. כאשר הוא מנסה לנקום בראשי התאגיד, הוא נתקל במחסום טכנולוגי. ואז התאגיד כולו טובח בו בשנית - המשטרה בניהול התאגיד המושחת היא-היא הפושעת. התקווה היחידה של רובוקופ היא מישהו בכיר בתאגיד שאינו מושחת - פתרון בלתי-מושלם לעלילה.

 

חבל ש'רובוקופ', כסרט, זכה לשני סרטי-המשך גרועים (רובוקופ 2, רובוקופ 3) שאין שום סיבה להתייחס אליהם ברצינות. האלימות הקיצונית שבו הזדקנה היטב, ולא נראית נאיבית כיום. אפילו ההמצאות הטכנולוגיות שהוא מציג (רובוטים, סייבורגים וכו') עדיין נראות חדשניות בשנות האלפיים. זו וריאציה צינית על 'הארי המזוהם', עם הרבה סייבר-פאנק ומסרים אנטי-רייגיניים בקצוות. הגיבור לא זוכה לסוף טוב כלשהו - המשפחה שלו התרחקה ממנו, אין לו בת-זוג של ממש, לא ברור מה יעלה בגורל דטרויט. אבל הוא לפחות זכה לנקום.

 

לסיכום, 'רובוקופ' הוא לא סרט שאפשר להתעלם ממנו. מי שצפה בו בשנות השמונים לא ישכח אותו במהרה. זו יצירה ביקורתית ונוקבת, אלימה מאוד אך לא מנותקת מן המציאות. יש בה אלמנטים מופרכים מבחינה מדעית, אבל חוש ההומור השחור והבזקי המודעות העצמית מצליחים לנטרל את המכשולים הללו. בסופו של חשבון, יש ב'רובוקופ' משהו מעבר לאקשן ההוליוודי המזובל שהתרגלנו אליו - מבט מפוכח בבעיות שעדיין מטרידות את כל תושבי ארה"ב: סמים בלתי חוקיים, שלטון תעשיית הנשק, הפרטה מוגזמת, פתרונות כוחניים מופרכים לבעיות חברתיות, תפקיד הטכנולוגיה במרחב הפוליטי, שחיתות תאגידית חמורה ואלימות ברחובות. רובוקופ עדיין אקטואלי.