נשים אמיתיותReal Women Have Curvesארה"ב 2002בחורה שמנה שלא מוכנה לתת לגיזרה שלה להשתלט לה על החיים, או דור שני ואמיץ למשפחת מהגרים מעוררת רחמים? 'נשים אמיתיות' מלווה את סיפורה של היספנית צעירה שנאלצת להתמודד עם אמא בעייתית בדרכה אל הערך המקודש בחברה האמריקנית: ההגשמה העצמית. התסריט בוחר להתרחש בתוך הקהילה ההיספאנית של לוס אנג'לס. אנה, תלמידה מצטיינת בבית ספר בבוורלי הילס, מנסה לשבור את הגבולות הכלכליים שהציבו בפניה הוריה. אביה מכסח את הדשא של העשירים; אמא שלה תופרת שמלות עבור מליונריות; אחותה מנהלת את המתפרה הקטנה. אבל אנה שואפת להתפתח אל קריירה אקדמית שתבטיח את עצמאותה ותביא לה הכנסה גבוהה. היא גם משלמת את המחיר: ניתוק מכאיב מן המשפחה, מעבר מהיר אל הכרך הניו-יורקי, הרחבת הפער בינה ובין הדור הקודם. לישראלים יהיה קצת קשה להזדהות עם הסיטואציה הגיאוגרפית: אחרי הכל, המרחק בין אוניברסיטת באר-שבע לקרית שמונה הוא כארבע שעות נסיעה בלבד. המרחק בין ניו-יורק ללוס אנג'לס, לעומת זאת, עצום. קל לפטור את 'נשים אמיתיות' כסיפור משפחתי טיפוסי על הקשיים של משפחת מהגרים המנסה לגמור את החודש. אך מדובר ביותר מכך. הסרט תוקף בעדינות את החברה האמריקנית בבטן הרכה שלה, הערך הבסיסי: ההגשמה האישית של הפרט. אם הבמאית פטרישיה קרדוסו היתה מעונינת לגולל סיפור קלאסי של הצלחה מטאורית, היא לא היתה מטיסה את גיבורתה אל הצד השני של אמריקה. התסריט שובר את המשפחה בכוונה תחילה, כדי להמחיש את ההבדל בין האינדיבידואליזם האמריקני ובין הקולקטיביזם המסורתי של יוצאי ספרד. ייתכן שדווקא שישראלים צעירים ממשפחות צפון-אפריקניות יוכלו להבין טוב יותר על מה מדובר. העלילה משרטטת מאבק כוחני וכואב בין דורות שונים: האם עבדה קשה כל חייה, בניצול מחפיר, בגלל שלא הבינה שלא כדאי להיות פועל שחור בחברה המנוהלת על ידי בעלי הון מחוייטים. המתפרה מייצרת כל שימלה תמורת 18 דולר, והקניינית, רשת 'בלומינגדיילס', למשל, מוכרת אותה תמורת 600 דולר. הבת, ששמעה בלימודיה על קיומן של ה'סווטשופס', נרתעת מן הזוועה. גם האם זועמת על עשרות השנים שאבדו לה, ורוצה לנקום. לכן היא מתאמצת לכבול את ילדותיה אליה, ולגרום להן לסבול כפי שהיא סבלה. היא משפילה אותן עד עפר ומנסה להעמיד פנים שהיא רוצה בטובתם. למעשה היא אומרת: "אם אני בזבזתי את חיי, זה לא הוגן לתת דווקא להן להנות". כדי לעשות זאת, היא מנסה גם להרוס את הדימוי העצמי של אנה, ולתת לה את התחושה ששומניה יהרסו את חייה. אנה מעוניינת לחמוק מחיבוק-הדוב הזה, והתסריט לא מתווכח איתה. עם כל הסימפטיה לעלילותיה של הגיבורה וגופה המלא, הסרט אינו מושלם. למשל, השימוש בדימויים שחוקים: אמא של אנה, כרמן, מחזיקה בכלוב שבתוכו שני תוכים קטנים; קל להבין שמדובר בשתי בנותיה; חבל שדווקא הסרט הזה, המתבסס על סגנון "טבעוני" ככל האפשר, כמעט טלוויזיוני, בוחר להיעזר בטריקים עייפים שכאלה. גם הסצינה שבה מתפשטות עובדות המתפרה כדי לחלוק את משמניהן איננה יוצאת-דופן: כבר ראינו דברים כאלה בעבר. זה נכון שלא תמצאו כמעט סרטים אמריקניים עם שחקנים שמנים בתפקיד ראשי, אבל זו יותר בעיה של הוליווד מאשר בעיה של הקולנוע הבינלאומי. אנה, שחקנית בת 18 בשם אמריקה פררה, עושה עבודה טובה, אך לא מצליחה למנוע מן השחקנית המנוסה והמבוגרת לופה אונטיברוס, בתפקיד האמא כרמן, לגנוב את ההצגה ברשעותה המשעשעת. שאר הדמויות חיוורות למדי. הבימוי, כאמור, כמעט ולא מורגש. הפסקול הלטיני מביך לעיתים, במיוחד בסצינת הפרידה המלודרמטית, שבה גיטרה קלאסית מנסה לסחוט דמעות. התסריט כולל בתוכו התייחסות מזלזלת לתוכניות טלנובלה, אך לעיתים נופל לאותם פחים של רגשנות מתחסדת, כאילו בלי להרגיש; אחרי הכל, כשמספרים סיפור על פועלים קשי-יום, קשה שלא להזיל דמעה קטנה על מר גורלם של חסרי ההשכלה. אך מבחינתי לפחות, דווקא סיומו הפתוח של הסרט הוא מבוא לסיפור מעניין הרבה יותר, שטרם צולם. בשורה התחתונה, האנושיות המלבבת, ההומור הבריא והדמויות המשעשעות לא מצליחות לחפות על סיפור ידוע ומוכר, המסופר בצורה שמרנית, ושלא מצליח לחרוג מעבר לרקע החברתי הצר שלו. 'נשים אמיתיות' יכול היה להיות סרט תיעודי על אנשים אמיתיים, והצופים לא היו מרגישים בהבדל. יש בכך הרבה כדי להחמיא לעבודת השחקנים, אבל המסך הגדול דורש יותר מאלו הפועלים עבורו. עדיף לקחת בדי-וי-די. |