ארוכה הדרך הביתהRabbit-Proof Fenceאוסטרליה 2002בימוי: פיליפס נויסשחקנים: אוולין סאמפי, טיאנה סנסברי, לאורה מונגן, קנת' בראנה
"ארוכה הדרך הביתה" הוא סיפור אמיתי, לא רק סרט קולנוע בהשתתפות שחקנים. מדובר בפיסת-היסטוריה מזעזעת - שלטונות אוסטרליה קרעו משפחות של ילידים אבוריג'ינים, הפרידו ילדים מהוריהם והפכו אותם למשרתים מאולפים במחנות ריכוז מבודדים. המניע: שילוב בין גזענות ובין ניצול כלכלי. התהליך התבצע תוך מחיקת השפה האבוריג'ינית וניטרול כל התנגדות באמצעות כוח. כל זה נמשך עשרות שנים לאורך המאה העשרים, והקורבנות זכו לכינוי "הדור הגנוב" (Stolen Generation). וכאן מתעוררת השאלה - איך אוכלים את הסרט הזה? האם זה סרט תעודי בהשתתפות שחקנים, או סרט עלילתי מנותק מן המציאות? האם מותר לנו להינות ולהתרגש מן הסרט, או שאנחנו אמורים לזעום ולהתמרמר על פשעי האוסטרלים? לא ברור. מצד אחד, יש לנו כאן נופים יפים ושחקניות חביבות ביותר. מצד שני, יש כאן סיפור שראוי להגיע לערכאות משפטיות, ולהסתיים בפיצוי ענק לטובת האבוריג'ינים. הצופה מרגיש אשם, במידה מסוימת. זו לא אשמה פעילה, אלא סוג של מחדל. איך ידענו ולא עשינו דבר?
הסרט פורש את סיפור מסען של שלוש ילדות במדבר האוסטרלי. העלילה היא סוג של מרדף. הלבן מנסה לצוד את השחור. אבל האם זה הסיפור האמיתי? האם באנו כאן כדי לעסוק בטיול השנתי של כמה זאטוטות? האם באנו להחמיא לכישורי ההישרדות שלהן? האם כל תפקידנו כצופים הוא לכסוס ציפורניים בתקווה שהמירוץ יסתיים בנצחונן הפאתטי של שלוש ילדות? התשובה היא לא. הסיפור האמיתי איננו מתמצה בבריחה של כמה יוצאות-דופן מן המחנה. זהו החריג שאיננו מעיד על התופעה עצמה. דמיינו לעצמכם סרט שואה ובו סיפור בריחתו הדרמטי של יהודי ממחנה הריכוז של אושוויץ. בסוף הסרט אנו רואים כיצד היהודי מקים משפחה ומצליח לשרוד עד ימינו. חלק מאיתנו היה מתקומם: האם הזיכרון ההיסטורי צריך להתמקד באלו שהצליחו איכשהו להימלט מן הטרגדיה? או האם נכון יותר להתמודד עם הטראומה כפי שהיא? לדעתי, ה"הפי אנד" של 'ארוכה הדרך הביתה' רק מטשטש את האסון הגדול. אנחנו מאושרים לראות את הניצולים, אבל הקורבנות האמיתיים נותרו מחוץ לתמונה. השחקן קנת' בראנה מגלם את נוויל, ה"מגן העליון" של האבוריג'ינים. זהו פקיד צר-אופקים שאחראי על יישום המדיניות הגזענית של השלטונות האוסטרליים. הוא כאן בתפקיד "האיש הרע". הסרט ממוקד בו, ולמעשה מטיל עליו את רוב האשמה. נוויל הוא הנבל - ובאנגלית "דה דוויל" (השטן). לפיכך, שאר האוסטרלים יוצאים נקיים. ושוב נשאלת השאלה: האם זה הוגן למקד את כל ה"רוע" בדמות אחת בלבד? איפה היה העם האוסטרלי כל השנים האלו, כאשר משפחות נקרעו וילדים עברו שטיפת מוח צינית? התשובות איננן פשוטות, והסרט בחר שלא להתמודד איתן. נותר רק רושם של "איש רע עם חליפה, שעשה דברים לא יפים לילדות חמודות, שהצליחו בסוף להערים אליו". זה מה שנחקק בזיכרון. וזו לא האמת. לסיכום, נותר רק לקוות שהתמודדות קולנועית עמוקה, שלמה ואמיצה יותר עם הטרגדיה האבוריג'ינית תפצה על הבעיות שמעורר "ארוכה הדרך הביתה". במקום סרט פעולה המבוסס על מרדף בין ילדים ובין כוחות משטרה שלומיאליים, מגיע לילידי אוסטרליה תיעוד מקיף ורציני של התופעה. אבל כאשר הבמאי הוא לבן, השחקן הראשי הוא לבן, וחברת ההפקה היא לבנה, זה רק צפוי שנקבל גרסה "מכובסת", "נקייה" ואסתטית של אחד הפשעים המתועבים ביותר שביצעה אוסטרליה במאה העשרים. |
