הנסיכה הקסומהThe Princess Brideארה"ב 1987בימוי: רוב ריינר ("כשהארי פגש את סאלי", "ספיינל טאפ")שחקנים: רובין רייט-פן (הנסיכה באטרקפ), בילי קריסטל (מירקל מקס), קרי אלווס (ווסטלי), מנדי פטינקין (איניגו מונטויה), פרד סאבאג' (הילד החולה), אנדרה (הענק פזיק ז"ל), פיטר פאלק (הסבא המספר), וולאס שון (ויזיני הגמד), כריסטופר גסט (הרוזן רוגן)גם מבוגרים זקוקים לאגדות נטולות-ציניות, אך מודעות-לעצמן. אם יש תסריטאי יהודי מבריק כמו ויליאם גולדמן, שכתב גם את הספר, עוד יותר טוב. ואם יש במאי יהודי עם חוש הומור עוקצני, אז אפשר להכניס את הפופקורן למיקרו. ואם יש צוות שחקנים סימפטי, אפשר להזמין את כל שאר החברים לעוד ערב של ציטוטים. "הלו!". "מי שם?". "מיי ניים איז איניגו מונטויה. יו קילד מיי פאד'ר. פרפר טו דיי". מוטיב הנקמה הקטלנית, שהיה כל כך פופולרי במחזאות הספרדית, נכנס חזק למערב דרך שייקספיר ודומיו. גולדמן ועמיתיו מתייחסים לעניין בחיוך, אבל ממצים בכיף את הכוח הדרמטי שלו. הדיאלוגים המבריקים )כמעט כל הזמן והמוסיקה התואמת של מייק קנופלר ("דייר סטרייטס") אמנם קורצים אל קהל המבוגרים באירוניה מפוייסת, ועדיין אנחנו שוקעים עמוק-עמוק בסיפור הנינוח והאופטימי.
מה יש בו, בנסיכה הקסומה, שהפך אותו לפולחן וידאו ודי-וי-די? נראה שזה עניין של מסרים חבויים ודיאלוג שמחמיא לתבונת הצופה. ראשית, הסרט משדר למשפחות שמותר ליהנות מקיטש, כל עוד מודעים לעובדה שמדובר בקיטש. שנית, ההומור הבלתי-נפסק מאפשר לשמור על ריחוק עדין מן העלילה, וכך להתייחס אליה בסלחנות מתמדת. שלישית, הוא מפרק את כל המוקשים המלודרמטיים, ההוליוודים, המיושנים והקלישאיים בשטח: אסור להתרגש יותר מדי, אסור להיסחף פנימה, אסור לקחת את הדמויות בתור דוגמה ומופת, אסור להתייחס ברצינות גדולה מדי אל המניעים של הדמויות. גם המבטא הבריטי והספרדי של הדמויות באגדה, בניגוד למבטא של הסבא והנכד, מנכרים את הצופים ומרחיקים אותם מן העלילה, כדי להשיג אפקט קומי. כדאי גם לציין שהסרט פונה לכל הגילאים: דור הקשישים יזדהה עם הסבא שקורא סיפור אמיתי, ולא טלוויזיה, לנכדו, ההורים יזדהו עם אהבת האמת, הרווקים עם ההומור המתוחכם, הנוער עם האקשן והילדים הקטנים עם הנכד, הענק והגמד. אחרי כמה צפיות אפשר להבחין, למשל, שהדמות הראשית (הנסיכה) היא למעשה היחידה שאין לה חוש הומור. לכן כל הסיפור נשען עליה. כל הדמויות הופכות עולמות בשבילה. לכל אדם בסיפור יש נגיעה אישית אליה, מכיוון שנישואיה ליורש העצר ישנו את גורל המדינה כולה. היא העוגן של התסריט, וסביבה כולם מתרוצצים, מתבדחים, ממלאים את תפקידם אך לא נשארים רציניים לרגע. מירקל מקס ואשתו, שניהם יהודים, על פי עדותו של גולדמן עצמו, ואין לשכוח שבילי קריסטל הוא משלנו. הם מבטאים הומור ברוקלינאי טיפוסי. אפילו רוגן הנבל מתלוצץ עם המלך: "אם אין לך בריאות, אין לך כלום". בסיפור חוזרים כמה טריקים מהנים של סלפסטיק: כל דמות היא סוג של מריונטה שאפשר להמם ולעלף אותה במכה קטנה של אגרוף או חרב, או בתפיסה של הצוואר. כך הנסיכה מעולפת לאחר שהענק נוגע במפרקתה, איניגו מעולף לאחר מכת-חרב בראשו, פזיק הענק מתעלף לאחר חניקה, ויזיני מתעלף ונופל לאחר שתיית רעל (רק אחר כך אנחנו מתבשרים שהוא אכן מת), ווסטלי מתעלף לאחר שהרוזן רוגן מכה בו בראשו, הלבקן מתעלף לאחר שספג מכה בראשו, ווסטלי "מתעלף" לאחר עינויי המכונה, וחוזר לכושר מלא. כולם חוזרים לעצמם, מלבד סדיסטים נתעבים כמו רוגן, שנדקר למוות באחת הסצינות הרציניות היחידות בסרט. קצת טריוויה לסיום על הנסיכה הקסומה, שבאנגלית קוראים לו בכלל 'דה פרינסס ברייד', דהיינו 'הנסיכה הכלה': א) אנדרה הענק טוב הלב - נפטר מהתקף-לב בשנת 1993; ב) בסצינה שבה ווסטלי והנסיכה מתדרדרים בגבעה, אפשר להבחין בשני הכפילים (הזכרים) שלהם; ג) בסצינת הקרב בין איניגו ו"האיש בעל המסיכה", ניתן להסיק שבאחד המהלכים מקפץ האחרון על מקפצה כדי להגיע לאחד הסלעים; ד) ווסטלי מדבר על מחסור בשדיים מושלמים בעולם, אבל לא נראה שרייט יכולה להשתבח בזוג כזה; ה) שתי רמיזות למונטי פייטון: המבטא המגוחך של הכומר בחתונה, והקטע שבו ראש המשטרה הג'ינג'י מוריד את ידו מכיסאו של הנסיך; ו) כאשר הנסיך אומר בסוף לווסטלי שזו הפעם הראשונה שמישהו מעליב אותו כך, הוא שוב משקר, כיוון שכמה ימים קודם לכן העליבה אותו הנסיכה באותה צורה. ז) איניגו נפצע אנושות בקרב עם הרוזן רוגן, אבל אחרי כמה דקות הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה; ח) אין כזה סופר "ס. מורגנשטרן". |
