אורMon Tresor / My Treasureישראל 2004בימוי: קרן ידעיהשחקנים: דנה איבגי, רונית אלקבץ, מישר כהן, קטיה זימבריס, שמואל אדלמן
"אור" היא מלודרמה בוטה וחד-צדדית, שאיננה מציעה דבר מעבר לזעזוע בסיסי. זהו סרט מלודרמטי ופשוט, בעל עומק של כתבה קצרה ב"יומן" של יום שישי. למרות משחק מעולה של דנה איבגי ורונית אלקבץ, "אור" מסתכם במפגן ילדותי של צדקנות חסרת-תכלית, שסופה התעלמות או התכחשות למוצר הקולנועי הסופי. במקום לטפל בנושא הזנות באופן מושכל וחדשני, הבמאית קרן ידעיה ממחזרת את כל הקלישאות הקולנועיות ונותרת עם יצירה שמשפילה את דמות האישה ודנה אותה לחיים של חורבן. הסרט עוסק בזנות, ובדרך שבה היא עוברת לדור הבא. וזאת יש לומר מיד בתחילה, כדי לא להתפייט יתר על המידה על תנועות המצלמה האסתטיות או על הפרס שקיבלה ידעיה בפסטיבל קאן. זנות היא נושאו של "אור", ולא איכות משחקה של דנה איבגי. ואם בזנות עסקינן, אולי כדאי לציין שמדובר בתופעה אוניברסלית, על-זמנית, ושקיימת בכל חברה אנושית, עוד מימי קדם. זונות תמיד היו, ותמיד יהיו. בכל מקום בו יש כסף ויש עוני, תתפתח זנות כלשהי - זנות רחוב, זנות בתי-מלון, זנות סמויה וזנות גלויה. גברים עשירים ישלמו תמורת מין נשי, ונשים עשירות ישלמו עבור מין גברי. כך פועלת הכלכלה האנושית. אין שום דרך לעצור אותה.
האם במאית הסרט, קרן ידעיה, כלל מסוגלת להבין את העובדה שאת הזנות לא ניתן למגר? האם ידעיה מסוגלת להבין שהמפתח לשיפור המצב נמצא אך ורק בידיהן של המדינה ורשויות הרווחה? האם התסריט מכיל בתוכו את התובנה לפיה קיימות דרכים למזער את נזקי הזנות בלי להפוך את החברה כולה לאוסף של פושעים וקורבנות? נראה שלא. החשיבה השיטחית, החד-מימדית והמיושנת של ידעיה מונעת ממנה להבין כי הפתרון איננו מצוי בהפניית אצבע מאשימה אל המין הגברי כולו, אלא במדיניות רווחה מתקדמת בלבד. מיסוד שירותי המין, רגולציה קפדנית ופיקוח רפואי - זהו הפתרון המתקבל על הדעת. אלא ש"אור" משקיף על העולם מנקודת מבט שכל-כולה צדקנות מזויפת: הגברים הם קופים חסרי-שיער. העובדות הסוציאליות הן בטלניות. הנשים העשירות מתייחסות למנקות שלהן כנחותות מן הכלבים שלהן. מכוני הליווי הן אסון-טבע. החברה כולה צבועה. אין מפלט. אין פתרון. אין דרך יציאה. בעולם שכזה, לא נותר אלא למחות דמעה ולצאת מן האולם בתחושת הקלה: איזה מזל שאנחנו לא זונות. לבמאית יש אג'נדה פוליטית - היא מכניסה את הזונה-לעתיד (אור) לאותו מטבח צפוף בו עובד בפרך טבח ערבי-פלשתינאי. זה עומק המחשבה של ידעיה: הפלשתינאים והנשים כקבוצות מדוכאות בחברה. האם יש שמץ של יושר אינטלקטואלי בהשוואה המופרכת בין זנות ובין כיבוש? בכל המדינות בהן אין כיבוש, יש זנות. ובכל המדינות בהן יש כיבוש, עדיין יש זנות. האם החזון של ידעיה, לפיו הזנות משכפלת את עצמה לדור הבא, נכון במציאות? דנה איבגי הופכת בהדרגה לזונה מול עינינו: האם, וסליחה על הביטוי החריף, דינה של בת-זונה להמשיך לעסוק במקצוע העתיק בעולם? במקום לדון בתופעת הזנות בהקשרים הרחבים ביותר שלה (מגע מיני תמורת טובת הנאה כלשהי, פערים כלכליים, אבטלה כרונית, סחר בבני-אדם, עולם שלישי מול המערב המתועש, האדם כחפץ), ידעיה מביטה על ישראל כולה באופן מונוליטי כמקום אטום, אדיש, בלתי נסבל למגורים. אין צדיקים בסדום - אפילו לא עידו, שאוהב את אור אך מזניח אותה כשהיא נפרדת ממנו; "אור" לא מצליח לנתח את המציאות ולהפריד בין סיבה ותוצאה, אשם וקורבן, אחראי וחסר-ישע. זהו הכישלון של הסרט: במקום לדון באופן מושכל ומעניין בתופעה, הוא מנסה רק לזעזע ולהגעיל. ל"אור" אין מה להציע מלבד דם, זרע ודמעות. כיצד יתמודד התסריט של "אור" עם העובדה שקיימים בעולמנו גם זונות ממין זכר? בארה"ב כבר הופקו סרטים על "נערי ליווי" המתפרנסים ממכירת גופם לנשים בעלות ממון. כן, גם החיים שלהם קשים. למה? מפני שהם עובדים במקצוע מחתרתי, כמעט פלילי, שבו אין פיקוח רפואי, אין תקנים, אין איגוד ואין זכויות; יש רק ניצול, בושה וסטריאוטיפים על זיהום ומחלות קטלניות. המדינה מתנערת מכל הזונות, גברים ונשים כאחד. נכון - הנשים הם הרוב במקצוע זה. אך יהיה זה נאיבי מאוד להניח כי ההתמודדות הנכונה עם עולם 'מכוני הבריאות' ו'חברות הליווי' היא זעקת-שבר. עדיף לדאוג לבריאות הפיזית של העוסקים בתחום, במקום להילחם ללא-לאות בטבע האנושי כפי שהוא. הזנות, כמו הסמים, האלכוהול, ההימורים או המכוניות - תמיד יתקיימו בתרבות המודרנית. אין טעם להיאבק נגד "מיגור" התופעות הללו באמצעים כוחניים. המין האנושי רוצה אותן - תמיד. הדרך היחידה להתמודד מולן היא באמצעות פיקוח, ויסות, השגחה ותמיכה. הזונה אינה בהכרח קורבן חסר-ישע והלקוח איננו בהכרח נבל. ניתן למצוא שביל-זהב שבו שני הצדדים יוכלו לחיות את חייהם בלי להיפגע מבחינה בריאותית ופסיכולוגית. ניתן להכיר בתשוקה האנושית כמרכיב בלתי-נפרד מחיינו, ולא להפוך אותה לפשע בל-יסולח.
לסיכום, "אור" לא חורג מגבולות הקלישאה, הבכיינות והכאילו-ריאליזם. הוא מנסה להציג דיוקן משכנע, אך משרבט מניפסט פזיז, צדקני ורשלני, שאינו משקף ראייה בוגרת של החברה המערבית. במקום להציע פתרונות אפורים במציאות מודרנית, הוא מחפש את השחור והלבן כדי לזעזע את קוני הכרטיסים. אם "אישה יפה" של ג'וליה ורוברטס וריצ'רד גיר היתה אגדה כוזבת אך מהנה, "אור" הוא רק כתב-תביעה צפוי-מראש, שהצופים ידחו מעל פניהם בחוסר-עניין. |
