ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

מיסטיק ריבר

Mystic River

ארה"ב 2003

בימוי: קלינט איסטווד

שחקנים: שון פן, קווין בייקון ,טים רובינס, לורנס פישבורן ,לורה ליני

מבוסס על ספרו של דניס להיין


שלושה ילדים בני 11 משחקים הוקי באמצע הרחוב. הכדור שלהם נופל אל תוך הביוב. זו לא הפעם הראשונה. אחרי פעמים רבות שזה קורה, הביוב אוצר בתוכו מספר גדול של כדורים. עם השנים, הופך הביוב למטאפורה בסיסית בסרט: עמוק בתוך הזוהמה, בתוך הניכור העירוני ובתוך עולם הפשע התת-קרקעי, קבורים זכרונות הילדות העמוקים ביותר. הם שמניעים את כל העלילה.


שלושה ילדים שהתבגרו: ג'ימי, פרחח שגדל להיות פושע ורוצח נתעב. שון, בחור פסיבי שנגרר אחרי ג'ימי המנהיג, שגדל להיות חוקר פלילי בינוני במשטרה. דייבי, ילד עדין וחלש, נגרר אחר השניים האחרים. הוא נחטף ע"י סוטים שהתעללו בו מינית במשך 4 ימים עד שברח משם, והפך לאדם בעל בעיות פסיכולוגיות מתונות, ופיתח דחף לתקוף סוטים אחרים.


הסרט לא מייצר קדושים אך גם לא משרטט דמויות ארכיטיפיות של רוע. שלוש הדמויות המרכזיות נמצאות במרכזו של סיפור רצח: בחורה, קייטי, בת 19, בתו של ג'ימי, נרצחת במכוניתה לילה לפני שהתכוונה לצאת מן העיר ללאס וגאס ולהתחתן שם עם בחור שאותו ג'ימי לא סובל כלל.


הילדות שבה לצוף מעל פני השטח. ג'ימי מתגלה כאדם ללא גבולות, נוצרי שנולד מחדש ומשוכנע שהוא יכול לעשות צדק בכוח הזרוע: הוא הורג ומחסל במחי-יד, מתנהג כראש כנופיה שהוא גם חצי-כומר, מנסה לגרום לקורבנותיו להתוודות. הוא משוכנע שהוא צדיק, אבל הוא פושע עלוב שבתו רצתה לברוח ממנו: היא התאהבה בבחור שאביו היה פושע שהלשין על ג'ימי. בכך הופכים חיי הפשע של ג'ימי לבומרנג טרגי, ומזעזעים את משפחתו עד היסוד.


שון, לעומת זאת, מונע על ידי רגשות אשמה. הוא עצמו גבר בעייתי, ואשתו ברחה ממנו. הוא שרוי במשבר נישואים במהלך רוב הסרט. הוא "נותן הנחות" לשני ידידיו, למרות ששניהם אנשים אלימים עם בעיות נפשיות קשות. החוקר שעובד ביחד איתו (לורנס פישבורן) מנסה לרמוז לו שוב ושוב שהוא לא מתאים לחקירה הזאת, בגלל הקשר האישי. כחוקר, שון אשם בכך שהוא נותן לרוצח הגדול, ג'ימי, להמשיך ללכת ברחובות, אפילו אחרי שהוא יודע שג'ימי רצח את דייב, חבר הילדות שלהם, מתוך התקף נקמה צדקני ורצחני.

שון פן וקווין בייקון בסרט מיסטיק ריבר

 



דייב הוא הקורבן התוקף. הוא אכן נפגע קשות בילדותו, אבל הפך לאדם בעייתי, שבמהלך הסרט רוצח באכזריות סוטה מין בהתקף של זעם. טראומות הילדות שלו חבויות בתוכו עמוק-עמוק, והפכו אותו ליצור אגרסיבי ומתוסבך. ג'ימי, חבר הילדות שלו, רוצח אותו כי הוא חושב שדייב הוא זה שרצח את בתו קייטי. אך ג'ימי לא רצח את קייטי. הוא רצח מישהו אחר, והתוודה בגלל לחץ של ג'ימי, על פשע שלא ביצע.


בכך הופך ג'ימי לכומר קתולי מעוות, שמנסה להוציא ממאמיניו חטאים מלאכותיים כדי להצדיק את מעמדו הנפשע. הסרט מדגיש זאת שוב ושוב, כאשר הוא ממקם את ג'יימי בכנסייה עם משפחתו, וכאשר הוא מעטר את כל גופו של ג'ימי בכתובת קעקע ענקית של צלב. בנוסף, אחד משני הסוטים שהתעללו בדייב כשהיה בן 11, היה גם הוא בחור נוצרי, והסרט מראה אותו עם טבעת ובה צלב, כמו גם שרשרת עם צלב.


הסרט יוצר סימטריה ברורה בין הסוטים שהתעללו בדייב כשהיה קטן, ובין הגנגסטר-כומר ג'ימי שרוצח את דייב בסוף הסרט. שון יודע על כך, אך מניח לגנגסטר הגדול להסתובב חופשי. בכך, הסרט אף מותח ביקורת חברתית על העיירה האמריקנית הקטנה והמסתורית, שבה שלטון החוק האזרחי והחילוני מניח לצדק של הקתוליזם העממי לפעול ללא הפרעה. מתחת למעטה המהוגנות של החוקר המשטרתי הקורקטי והמדעי, פועם לב של אדם רגיל בקהילה, שמוכן לוותר לג'ימי ה"מומר" בשם הסדר הבלתי-נראה של העיירה הקטנה.


לא פלא, לכן, שבאחת מסצינות המפתח בסרט, אומרת אשתו היפה של ג'ימי: "אתה חזק...אתה יכול לשלוט בעיירה הזו". בעולם הקתולי, הצדקני, העממי, הפרימיטיווי של ג'ימי, אין מקום לאנשים פגועים ועדינים כמו דייב, ואין מקום למשטרה מסודרת ומאורגנת בניהולו של שון ושותפו השחור (פישבורן). לכן ג'ימי מפעיל משטרה משלו: האחים סאבאג', שני גברתנים שעושים חקירות משלהם. ג'ימי מחפש נקמת-דם, כמו בעיירה במאה התשע-עשרה. הוא משתין על השריף, כי השריף חבר שלו.


הסרט של קלינט איסטווד משרטט דיוקן של חברה פגועה, שהאלימות טבועה בה. הוא מציג קהילה שהאלימות משוכפלת בה מדור לדור, ברמה כמעט גנטית, והטרגדיה היא שהגיבורים לא מצליחים למנוע מן הפשע להשתכפל שוב ושוב. ג'ימי, במיוחד, הוא טרגי כי הוא משוכנע שחיי הפשע שניהל לא יחזרו לפגוע בו. הוא נכשל שלוש פעמים: א) נשלח לכלא לאחר שחברו הטוב הלשין עליו; ב) בתו, קייטי, נרצחה; ג) הוא רוצח חבר-ילדות מתוך הנחה שגויה לחלוטין.


אם כן, המבנה העממי והשבטי של העיירה מסרב להיכחד מול המערכת האזרחית המודרנית. לכל אורך הסרט, הצופה מוצא את עצמו מטולטל כל הזמן בין נקודות מבט שונות וסותרות, ומתקשה לקבוע עמדה ברורה על "מי עשה את זה?". כי חשוב להדגיש את הנקודה: כל אחת מן הדמויות אחראית במידה זו או אחרת לפשע שהתבצע. החשוד המיידי, לכאורה, מתברר כקורבן, אך גם כרוצח בפני עצמו. גם מי שנקי מרצח קייטי, לא נקי מרצח של אחרים. אין כבשה תמימה. אפילו אשתו של דייב "רצחה" את בעלה כאשר הסגירה אותו לאב השכול, במקום למשטרה.


מבחינה קולנועית, יש כאן סרט ריאליסטי, מורכב, רב-שכבתי, שמכה את הצופה שוב ושוב כדי שהצופה לא ינסה לקבוע קביעות חד-משמעיות של "אשם" או "חף מפשע". חלק מן הדמויות עושות שימוש מניפוליטיבי בטראומות הילדות שלהן, כדי להצדיק את מעשיהן בעתיד. ג'ימי עושה זאת, כשהוא רוצה ליצור סימפטיה אצל חוקריו. גם דייב עושה זאת, כשהוא מנסה להתנצל על הרצח שביצע (רצח הסוטה במהלך הסרט) ואומר "לי לא היתה ילדות, כי נכנסתי למכונית ההיא" עם הסוטה מן הילדות.


ג'ימי לא מוכן להקשיב לו: "אבל אני לא נכנסתי למכונית ההיא". ושון אומר "אני חושב ששלושתנו נכנסנו למכונית ההיא" כדי להצדיק את ההנחה שהוא נותן לג'ימי, כמו גם להסביר את פשר רגשות האשמה שלו כלפי דייב וההקלות שנתן גם לדייב. פרטים שנדמים לא חשובים, כמו עברו הפלילי הרחוק של ג'ימי, הופכים לחשובים, ופרטים שנדמים קריטיים כמו הכניסה למכונית בילדות מתבררים כתירוץ עלוב להתנהגות פלילית ופסיכוטית שנים רבות אחר כך. הצופה מקבל פאזל מסובך לפתירה, שבו אין מנצחים. רק מפסידים.


לסיכום, "מיסטיק ריוור" הוא אחד מאותם פרופילים מורכבים, עמוקים ולא קלים לצפייה, שהחברה האמריקנית מוכנה לשבח ולהלל, אך לא בהכרח להפנים. הפשע, האלכוהול, הדת, הסמים, כל אלה פרמטרים שהתרגלנו לחיות איתם. עם זאת, הביקורת שמותח איסטווד באמצעות השימוש בתסריט מהודק המבוסס על ספר אמיץ, על המבנה החברתי המרובד של העיירה האמריקנית, רלוונטית בעיקר לכל מי שחושב שארה"ב היא מדינה מודרנית לכל דבר ועניין. סרט גדול של במאי גדול, שזכה במטר מוצדק של פרסים.



ועכשיו כל מה שנותר הוא לבדוק עוד כמה ביקורות