מלהולנד דרייבארה"ב 2001בימוי ותסריט: דיויד לינץ'שחקניות: נעמי ווטס, לורה אלנה הרינג, אן מילרהסרט נוצר מתוך דרמה טלוויזיונית שתכנן לינץ', שהתנפחה מעבר למימדיה הטבעיים. ממש כמו מה שקרה ל"טווין פיקס", פרוייקט שמיצה את עצמו הרבה לפני שהסתיים בפועל. כאן יש סיפור על שחקנית צעירה שמגיעה להוליווד ומגלה שלא הכל זוהר בה. היא סובלת מקנאה עזה וגם מרגשות אשמה עזים. בסופו של חשבון היא מתאבדת. לינץ' לוקח את כל זה ובונה עולם של חידות ומראות, שובר את ציר הזמן ומלהטט בין פנטזיה (חלום, למעשה) ובין מציאות. אנחנו צופים במה שקורה, אבל גם במה שהגיבורה רוצה שיקרה (היא חולמת). היא רוצה להיות כוכבת, אבל במציאות היא כישלון חרוץ.
אז בואו נעשה סדר בדברים: דיאן מגיעה להוליווד מעיירה קטנה בקנדה (דיפ ריבר, אונטריו), כדי להיות שחקנית. היא פוגשת את קמילה רואדז, שחקנית מצליחה, ומתפתח ביניהן רומן לסבי קצר. דיאן מתאהבת בקמילה נואשות, אך קמילה מאבדת בה עניין, מוצאת גבר (במאי מבוקש) ומתחילה להשפיל אותה ולשחק איתה. דיאן כועסת על הציניות ההוליוודית, ומשלמת לרוצח שכיר כדי שיחסל את קמילה. העבודה מתבצעת, ולראייה: מפתח כחול על שולחנה שמשאיר הרוצח כסימן מוסכם. לאחר שהבינה מה עשתה, וברגע של ייאוש נורא, היא מתאבדת. ברגעים הקשים שלפני ההתאבדות, נולדת הפנטזיה מתוך חלום, שהוא למעשה הסרט. הסרט כולו מתנהל לפי חוקי החלום של דיאן. הפנטזיה של דיאן היא בחורה ושמה בטי (בלונדינית ויפהפייה), שמגיעה להוליווד דרך דודתה שמסדרת לה פרוטקציה בתעשייה. בפנטזיה של דיאן, הנסיון לרצוח את קמילה נכשל, וכך חברתה הטובה שורדת. קמילה מגיעה לביתה של בטי ללא זיכרון וללא ביטחון. בטי (הגירסה המוצלחת של דיאן) עוזרת לה להשתקם, ומתפתחת ביניהן מערכת יחסים מאוזנת יותר לעומת המציאות. כאן לנכנס לתמונה בחור ושמו אדם, במאי שהוא גם החבר במציאות של קמילה המצליחה. בפנטזיה, דיאן מסדרת לו חיים נוראיים: הסרט שלו מתפרק, אישתו בוגדת בו, כל הכסף שלו בבנק נעלם, וגורמים מאפיונרים מתנכלים לו. הפנטזיה האלימה הזו היא הכעס של דיאן כלפי אדם וקמילה יחדיו. במציאות, קמילה הזמינה את דיאן לצפות בה ובאדם מתגפפים באוטו, באמצע סט צילום, ואחר כך גם במסיבה ביתית. בפנטזיה, בטי עוברת אודישן מעולה, שבסופו היא זוכה למחמאות מקיר לקיר. כולם רוצים אותה, והיא נראית נפלא. בפנטזיה, בטי (דיאן) וריטה (שמה הזמני של קמילה, עד שתיזכר בשמה) הולכות לבית כלשהו ומגלות שם גופה מרקיבה. זו למעשה דיאן, אך בפנטזיה זו בחורה אחרת, בלתי ידועה. במציאות אנחנו רואים את דיאן לבד באותו בית, מאוננת ומפנטזת על קמילה, ומוטרדת מן השכנה המעצבנת שלה. כל זה קורה בשלב מאוחר יחסית, אחרי הסצינה הסוראליסטית במועדון "סילנסיו" שכל מטרתה היא להדגיש את מה שמר דיוויד לינץ' רוצה לומר: אל תקחו את כל מה שאתה רואים כמובן מאליו, בגלל שבקולנוע ובאמנות, המציאותי והפנטסטי הם היינו הך. לעקרון הספקנות במראה העיניים הקולנועי, מוסיף לינ'ץ עקרון שני: זה נכון שאם אתה רוצה להאמין במשהו, אתה תאמין בו למרות שאתה יודע שהוא כוזב, אבל בסופו של דבר הפנטזיה מתנפצת. זו הסיבה שבגללה בטי מתחילה לרעוד על הכיסא במועדון סילנסיו: היא לא מצליחה לשמור על שלמותה של הפנטזיה. הקופסה הכחולה (המצאה של דיאן לפתרון השאלה "מה פותח המפתח הכחול") בסיפור הזה היא רק מטאפורה לתיבת פנדורה של מצוקה קיומית, משבר זהות ושלל פחדים עמוקים. לתוך התיבה אנחנו נכנסים ומתוכה אנחנו גם יוצאים בהמשך. רק בסוף מבינים שהכל פרי הדמיון הסיוטי של דיאן, דמות מעוררת-רחמים של נערה ללא מצפן, ללא יעד וללא הבנה עמוקה של הכזב מאחורי המקצוע שבחרה. החלום של הדמות הראשית לכאורה נפסק כאשר הדמות מתעוררת למציאות (דמותו של הקאובוי מעירה אותה). אך גם במחצית השנייה של הסרט, שלכאורה משקפת את העולם האמיתי, לא לגמרי ברור אם אנחנו עדיין לא בחלום. ההזיות נמשכות, ההתנהלות הסוריאליסטית לא נעצרת, ורק בסוף, בשלב ההתמוטטות המוחלטת, אנחנו מבינים את עומק הצרה. דיאן מתמוטטת מפני שהיא מאמינה בהצלחה ריקה מתוכן, ומפני שאין לה גב משפחתי בלוס אנג'לס. אבל הבעיה היא שאנחנו לא ממש מצטערים על התאבדותה הטרגית, וכאן בעצם נכשל כל הסיפור. זהו אחד מאותם סרטים שאי אפשר להבין בצפייה ראשונה, אבל אחרי שמבינים אותו בצפייה הבאה, מעדיפים בדיעבד לא להבין ולא לבזבז את הזמן. זה בהחלט לא אחד מסרטיו הטובים של לינץ' (עדיפים "כביש אבוד" או "סיפור פשוט", למשל), בעיקר בגלל שמבחינה קולנועית הוא לא מציע את ה"טריפ" הויזואלי שסרטיו האחרים מציעים. שהרי לא חוכמה לבנות סיפור ולשבש את הסדר הכרונולוגי שלו. גם לא בעיה לקחת עלילה ולשבור אותה לרסיסים. לשבירה כזו צריכה להיות מטרה, ולא לשמש עיסוק לאנשים משועממים. במקרה הזה המבנה השבור לא עוזר לסיפור, אלא רק מפריע לו ומבלבל את הצופים. הבעיה הנוספת של "מלהולנד דרייב" היא, שלסרט אין מנוף ויזואלי ודרמטי מספיק מעניין. כאמור, לא באמת איכפת לנו מן הדמויות הראשיות, בגלל שאין כאן חידה משמעותית שמונחת לרגלינו ומבקשת פתרון. נכון, יש בחורה שכמעט נרצחת ואנחנו אמורים להתעניין בפיצוח התעלומה. אבל שתי הדמויות הראשיות אינן אנושיות מספיק, ונראות כמו בובות. משהו בהן מעורר ניכור, ואנחנו לא מסוגלים להאמין להן.
לסיכום - אין ממתקים קולנועיים שמהממים את העיניים, ואין הברקות-מצלמה שמאתגרות את המוח. נותר סיפור עמום למדי שרק סופו מעורר עניין כלשהו, אבל בדרך קל לאבד את הצפון. לינץ', מסתבר, לא עבד על הסרט מספיק זמן, ונאלץ לעגל פינות ולהשאיר כמה חלקים ללא ליטוש. יש יותר מדי סצינות איטיות, והסרט כולו פשוט ארוך מדי (146 דקות!). עריכה טובה יותר היתה עוזרת, ומעודדת את הצופים ששרדו את הסרט לקחת אותו הביתה לצפייה שנייה. למר לינץ' היו הישגים מוצלחים יותר. |
