אמאThe Mother אנגליה
2003 בימוי:
רוג'ר מיטשל ('נוטינג היל') שחקנים:
אן ריד, פיטר ווהן, אנה וילסון ג'ונס, דניאל קרייג, סטיבן מקינטוש, קת'רין ברדשו תסריטאי:
חניף קוריישי ('מכבסה יפהפייה שלי', 'בני הפנאטי') הפקה: BBC Films דרמה לונדונית חכמה וריאליסטית, המתעדת תופעה
נדירה-יחסית בקולנוע: התאלמנות מוקדמת. אן ריד, בתפקיד הראשי, מגלמת את מיי (May), אישה מבוגרת שנופלת בין הכיסאות: בעלה (המבוגר ממנה בהרבה) נפטר
מהתקף לב, ומותיר אותה לבדה בעולם; כאמא, היא היתה קרה ומשועממת, וגם עקרת בית
גרועה; בניה מתנכרים לה; היא שייכת לדור מיושן, שבו נשים לא פיתחו קריירה, ולכן
אין לה נקודת מאחז בחיי היום-יום שלאחר מות בעלה. הסרט מתמקד באפשרויות הפתוחות
בפניה, מלווה אותה לאורך העליות והנפילות, ולבסוף מציע פתרון של בריחה מן הארץ. התסריטאי חניף קוריישי, שיכולת הכתיבה שלו מחזיקה את כל
הסרט על הרגליים, מנווט באופן וירטואוזי בין סצינות מורכבות, שדורשות משחק
אנטי-הוליוודי, נטורליסטי, אמין באופן קיצוני. קוריישי מצליח לבנות את הרקע,
הדמויות והמניעים שמנמקים באופן סביר את התפנית העלילתית המרכזית של הסרט: האלמנה
הטרייה, הנמצאת בשנות השישים לחייה, שוכבת עם המאהב של בתה החד-הורית. הפעולה
הסנסציונית הזו, שעלולה בקלות לגלוש לעבר תהום של וולגריות וטעם רע, מצליחה לעבור
בשלום וליצור עניין רב בהמשך הסיפור. זה סיפור על אמא שכשלה, ומשלמת את המחיר בלי לחשוב שהיא
קורבן. היא לא נתנה את האהבה הראויה לילדיה. הם סובלים מכך. והם כועסים עליה. הבן,
בובי, מגלה שהוא קר ומנותק מכל יכולת הזדהות עם אחרים. הבת, פולה, מגלה שהיא עמוסה
תסביכי נחיתות. פולה מנסה להילחם בחולשותיה בעזרת טיפול פסיכולוגי, ועל כך היא
זוכה לאהדת הצופה, אבל במקביל היא גם משבשת לעצמה את החיים כשהיא מנסה ליצור
זוגיות נורמלית עם דארן, פועל בנייה מתוסבך עם נטייה להרס עצמי. זה כמובן לא עוזר
כשהיא מגלה שאמא שלה שוכבת איתו.
הרומן בין מיי, האלמנה הרעננה והגברבר השרירי והמעורער
(דארן) פותח אינספור אפשרויות חדשות עבור שתי הדמויות הללו. מיי מפנטזת על בריחה
למקום רחוק עם גבר אמיתי ורגיש, שלא כמו בעלה הקודם, שהיה שוביניסט, מיושן, קשיש,
לא בריא ולא מעמיק. דארן מפנטז על בריחה מן הקשיים הכלכליים של חייו הנוכחיים.
שניהם נוכחים שהמציאות מורכבת הרבה יותר: מיי לא יכולה לגזול מבתה את המאהב שלה,
ודארן לא רוצה להתרחק מבנו הקטן. בסופו של דבר, זה סרט העוסק בכישלונה המהדהד של אמא:
היא גידלה ילדים, אבל לא הצליחה לתת להם את האהבה הדרושה, כדי שיתבגרו ויוכלו לנהל
חיים בריאים. הכישלון שלה חוזר אליה כבומרנג, במיוחד כאשר היא מתנהגת באופן אנוכי
וחודרת באופן מפתיע אל חיי המין של בתה הרגישה והמבולבלת. אך התסריט הרב-מימדי לא
מצייר 'רעים' ו'טובים': גם מיי, המכונה על ידי המאהב שלה 'זונה זקנה', היא דמות
מעוררת כבוד ביכולת שלה ללמוד מטעויותיה, לספוג את המכות (תרתי משמע: בתה מעניקה
לה אגרוף מצלצל לקראת הסוף), לקחת את עצמה בידיים ולהמשיך הלאה, למרות הכישלון. רוב הדמויות מודעות לעצמן, ויוצרי הסרט לא מאפשרים לנו
לצחוק עליהן. אף דמות לא משורטטת באופן שטחי או מלגלג, והמבט ההומניסטי מעניק
לעלילה כולה רובד עמוק, משכנע ואמיתי. קשה להאמין שמדובר באותו במאי שעשה את
'נוטינג היל', שכן זו יצירה קאמרית, טלוויזיונית, כמעט דוקומנטרית באיכויותיה. שורה
תחתונה: תסריט מעולה, משחק מצוין, בימוי רגיש, קולנוע בריטי צנוע עם שתי רגליים
מוצקות על הקרקע של מציאות חיינו. |
