דו"ח מיוחד

(Minority Report)

ארה"ב 2002

בימוי: סטיבן ספילברג

בכיכוב: טום קרוז

צפייה: 16/8/02

תקציר העלילה: טום קרוז הוא ג'ון אנדרטון, שוטר בכיר במחלקה חדשנית שהוקמה בשנת 2054 בעיר וושינגטון. החידוש: חיזוי רצח לפני ביצועו, ותפיסת ה'עבריין' שעדיין לא ביצע את הפשע. ההסבר המדעי-לכאורה: יש שלושה בני-אדם (שני גברים תאומים, בחורה אחת) שיש להם יכולת מסתורית לחזות את העתיד. מחשבים מתוחכמים ממירים את הדימויים המחשבתיים שלהם לסרטי קולנוע קצרים ומקוטעים. תפקידו של אנדרטון הוא עיון מהיר בקטעים, ונסיון להבין איפה ממוקם הרצח כדי לרוץ מהר ולמנוע אותו.

אז ניצבות בפנינו שורה של בעיות טכניות, מערכתיות ומהותיות:
א) מסיבה תמוהה, לעיתים הניבוי מגיע דקות ספורות לפני האירוע, ולכן יש לחץ של זמן שפוגע באיכות הבדיקה; זה אמנם מרתק לראות את זה קורה מהר, אבל זה מטיל צד כבד על אמינות השיטה.
ב) אין שום בסיס מדעי לעצם היכולת המהותית לחיזוי העתיד, וכאן הסרט נופל ומתמוטט, לעניות דעתי.
ג) מסיבה תמוהה נוספת, שלושת המנבאים יכולים לנבא רק רצח מובהק, ולא (נאמר) הרעלה מתוחכמת, שוד בנק, אונס או התאבדות, דהיינו המערכת לא פותרת את כל הבעיות הקשות בתחום הפלילי.
ד) אם שום פשע לא ממש מבוצע בפועל, קל להפליל בני-אדם מראש, על ידי השתלת דימויים כוזבים במוחם של המנבאים. וזה באמת מה שקורה.

אז יש לנו בחור שמגלה בוקר אחד כי הוא עומד לרצוח. זה כמובן בלתי-אפשרי, כיוון שהוא איננו מכיר את הנרצח. אנחנו מאמינים לגיבור שלנו, מכיוון שאנחנו חושבים שהוא בחור טוב. זאת הנחת יסוד שלעיתים סרטים רבים מנסים לערער עליה (וזה תמיד מזעזע את הצופה המסכן). אבל הפעם אנדרטון-קרוז הוא באמת בחור טוב. הוא משוכנע שהפלילו אותו. איך אפשר לשתול במוחם של שלושה בני-אדם מחשבות עתידיות על אירוע שמעולם לא קרה, ועוד להפוך את זה לסרט קצר של כמה שניות המוקרן מן המוח אל תוך מחשב?

טום קרוז בתפקיד שוטר, נביא וגיבור פצוע

אנדרטון מבין שהיחידה לקדם-פשע (Pre-Crime) שבה הוא עובד, תנסה לתפוס אותו ללא משפט. הוא יודע ומבין סוף סוף שהמערכת שבה הוא עובד איננה פועלת לפי הגיון, אלא מסתמכת כל-כולה על דעתם של שלושה אנשים מוזרים הנתונים להשפעות חיצוניות (כנראה). כמו כן, בעולם שמעצב ספילברג, אין עורכי דין ואין בתי משפט; אם עצרת בן-אדם שעמד לבצע פשע (על פי הנבואה), הוא הולך למעין "לימבו" מגוחך, בו אנשים עומדים בתוך תאים נעולים בחושך במשך שנים: זאת אחת מנקודות התורפה של הסרט, שכן הוא מציג עולם ללא בתי-כלא נורמליים בהם אדם יכול לעבוד על הוכחת חפותו, לטלפן, לפגוש את המשפחה מדי פעם, להסתובב, לצאת לחופשה, לעבוד בכלא, לאכול, לקרוא וכו'. זהו גיהנום מפלצתי לחלוטין שבו בני-אדם פשוט מורדמים. זו עוד תקלה תסריטאית חמורה שאין לה נימוק מעשי.

אף אחד לא רוצה לחיות בעולם ללא מערכת משפט, ואף אדם נורמלי לא יצדיק בית סוהר שכל מטרתו היא הרדמת אדם לכמה עשרות שנים. ובכך מגייס ספילברג את הצופים לטובת דעתו הפוליטית הליברלית, לפיה כל נסיון להרשיע אדם בעבירה שטרם ביצע, מטעמים מניעתיים, הוא לא ראוי. אנחנו נאלצים לבלוע מסר מניפוליטיבי של במאי הוליוודי מוערך, לפיו לא מרשיעים אדם ברצח ללא "ספק סביר".

יש הטוענים כי ספילברג מכוון את חיציו של שר המשפטים האמריקני ג'ון אשקרופט, שניסה להעביר חקיקה פלילית מחמירה בעקבות טראומת 11 בספטמבר. זה גם משתלב בשמו של הסרט (התרגום הנכון, מבחינה משפטית, הוא "דעת מיעוט" ולא דו"ח מיוחד, ובכך המתרגם הישראלי פגע בהבנת הסרט). ספילברג רוצה הכרעה שיפוטית פלורליסטית, ורוצה לקבל דעות מיעוט. כל זה לגיטימי, ואף מבורך. אמריקה שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים היא אמריקה פרנואידית יותר, אלימה יותר, שפולשת למדינות בטיעונים חלשים מאוד -- אבל שיטת השיכנוע הקולנועית של ספילברג כאן היא בזויה.

בסרט המזעזע שלפנינו, מערכת המנבאים מעוצבת כך שאם אחד מן המנבאים מביע דעת-מיעוט, היא מושמדת לאלתר. ממש זוועה, לא? בכך מוסיף ספילברג עוד קיסם למדורת ההבלים החד-צדדית שהוא מנסה להבעיר במוחו של הצופה, ולהכריח אותו להתנגד לשיטה פלילית שבה אין מקום לדעות מיעוט (דהיינו, זו שיטה לחלוטין לא דמוקרטית). בעולם של ספילברג, אשקרופט והרפובליקנים הם השטן הנורא, והדמוקרטים הם הגיבורים הנצחיים. הוא חושב כמו ילד.

הסרט פועל בשלוש רמות: הרמה הראשונה היא רמת האקשן והאפקטים, והיא מגמה בידורית שנועדה להדביק את כל הצופים לכיסא (חבל להרחיב עליה מילים, כי היא לא מהותית). האקשן עובד, האפקטים יפים, הצילום מוצלח. בסדר.

הרמה השנייה היא הרמה הגבוהה-פילוסופית, שבה הבמאי ותסריטאיו המחוכמים מנסים להתכתב עם יצירות תרבותיות חשובות כמו אדיפוס המלך מאת סופוקלס, בחור יווני עם כישרון כתיבה פנומנלי; סרטי פילם-נואר, ספרי בלשים בריטיים (אגאתה כריסטי ועוד), שייקספיר ועוד. הוא גם מתכתב עם פילוסופיה קלאסית: דטרמיניזם מול בחירה חופשית, אותו עימות ניצחי, ועם תורות מדיניות שונות: ליברליזם קלאסי מול רפובליקניזם אמריקני שרוצה סדר ומשמעת.

הסרט נופל הן ברמה השנייה (פילוסופית) והן ברמה השלישית: המדעית. המדע כיום יודע שהוא לא מסוגל לחזות את העתיד. אפשר לבנות מכוניות מהירות, חלליות שיביאו אותנו למאדים בנוחות, מעגלים אלקטרוניים חזקים יותר, אבל העתיד עדיין לא ידוע לאף אחד. לכן (לדעתי) הסרט מצליח לפוגג בעצמו את השאלות המהותיות שהוא מנסה להעלות, ונכשל בנסיונו לגרום לצופים להרהר לעומק בסוגיות הנידונות.

חיזוי כוונה או חיזוי ביצוע

עצם היכולת לחזות את העתיד היא מפוקפקת, כאמור. אחת השאלות המבלבלות ביותר שניתן לשאול כאן היא: האם הנביאים חוזים רק את כוונת הרוצח או גם את המעשה עצמו? שהרי אסור להעניש על סמך כוונה בלבד.

א) כוונת הרוצח: לא ניתן לתרגם כוונות בסיסיות לסרט קולנוע שבו רואים קורבנות מדממים וכו'. הכוונה היא תמיד שונה מן הביצוע, והדמיון האנושי מוגבל מאוד. המעשה עצמו: אי אפשר לחזות מראש רק את המעשה עצמו, שהרי הוא לעולם לא יבוצע, אם יסוכל. ואם האדם המבצע מודע לכך שהוא הולך לבצע אותו, כך שיתפסו אותו, הוא יתחרט ולא יבצע אותו. מספיק שכוח משטרתי יבוא למבצע, יעצור אותו במשך 24 שעות בחדר קטן ויגיד לו "תשמע, אדוני, רשום כאן שאתה הולך לבצע פשע. בבקשה אל תעשה את זה, כי אנחנו פשוט נכלא אותך" ובזה נגמר הסיפור.

ב) התכנון: במציאות שבה אין סכנה לביצוע רצח, גם אין כלל צורך להעניש על רצח שלעולם לא יבוצע - בהנחה שאנחנו פותרים את בעיית המהירות (לא תמיד אפשר להגיע בזמן). הסיכול מגשים את המטרה במלואה. אם האדם המוזהר יחליט בכל זאת לבצע את הרצח, תקבל המשטרה ניבוי "קולנועי" נוסף ושוב תוכל למנוע את הרצח. בכך נשמטת הקרקע מתחת לשיטת הענישה: אם אין פשע, אין נזק, ואם אין נזק, אין עונש. אם יש רק תכנון, ניתן לסכל את . בעולם ללא נזק, התכנון עצמו הוא חסר משמעות, שכן לעולם לא יתגשם.

גם במישור הבחירה החופשית והדטרמיניזם, הסרט שם לעצמו רגל, והדיון הפילוסופי לכאורה הופך חסר כל תועלת. רגע לפני שאנדרטון רוצה לירות באדם שהוא חושב שרצח את בנו, צועקת לו הנביאה "אתה יכול לבחור! אתה יכול לבחור!". הרי זה בלתי אפשרי: הנבואה גורסת שהכל צפוי מראש. הנבואה בונה תרחיש קולנועי מנומק לפיו לאדם אין בחירה והכל ידוע מראש. אם שום דבר לא ידוע מראש, ואם הפרט באמת יכול לבחור, אזי אי אפשר לנבא את העתיד, וכל ניבוי הוא רק הנחייה.

ואז נשאלת שאלה מטרידה לא פחות: אם הפרט יכול לבחור לנהוג אחרת (מפחד לעונש או מכל סיבה אחרת), אזי מדוע אנדרטון זוכה לשירות מועדף מטעם נביאה סימפטית המלווה אותו לכל מקום, ואילו רוצחים 'מן השורה' לא זוכים לטיפול צמוד שיציל אותם? שהרי בזכות הדרכתה של הנביאה, אנדרטון ידע לברוח מרודפיו, לנחש מראש את צעדיהם, השכיל לרסן את עצמו, ולא רצח את הרוצח-לכאורה מתוך התקף של כעס (כמה שניות אחר כך אמנם הרוצח נהרג, אבל רק לאחר שלקח את האקדח של אנדרטון ותקע אותו בביטנו; זה לא היה רצח, אלא התאבדות פעילה). לכן, אם הנביא יכול לעזור לנו לנהל את החיים, מי יזכה לקבל נביא ומי לא? כאן נפתח פתח לשיטה המעניקה יתרון בלתי נתפס לעשירים והמקושרים, בניגוד לכל הגיון אנושי. זה מזמין מלחמה בין כל גדולי העולם. כולם ירצו נביאה צמודה.

סיכום ביניים: סרט קולנוע המנסה לטעון כי הכל צפוי מראש וכי אין לברוח מן 'הגורל' (וזה בדיוק המסר הבסיסי של המחזה הדתי העתיק "אדיפוס המלך"), איננו יכול לטעון ש"יש לכל אדם את האפשרות לבחור". זה פשוט לא עובד ביחד. כאן טמון הפרדוקס הפילוסופי והמעשי שסרטים רבים העוסקים במסע-בזמן נופלים אליו ("חזרה לעתיד", למשל, נכנס למבוי סתום). אפשר להשתעשע בפילוסופיה בשיחת-סלון, אבל אי אפשר לבנות על זה סרט שאמור לשקף מציאות כלשהי.

המעבר המופרך מדטרמיניזם מדעי-לכאורה, העטוף באריזה טכנולוגית מרהיבה אך מבוסס למעשה על גישה דתית ודוגמטית לחיים (ויוצרי הסרט רומזים לכך בעצמם), אל עבר עולם פתוח של בחירה חופשית המבוסס על הפקת לקחים מניבוי צמוד, איננו עומד במבחן ההגיון.

וכך, ספילברג וחבריו מציגים בפנינו צעצוע מרגש שמתיימר לחזות את העתיד, אך למעשה מוכיחים כי הצעצוע לא חוזה את העתיד אלא רק תרחיש אחד אפשרי מבין רבים. לא רק זה: הם מציגים עולם שבו ניתן גם לנבא את העתיד וגם לשנות אותו במקביל, מה שמוכיח שוב שאי אפשר לנבא את העתיד (שהרי אם אנחנו פועלים בהצלחה למניעת האירוע החזוי, אזי הוא לא יתרחש כלל, ולכן הנבואה לא היתה אפשרית מלכתחילה). אפילו אם הצעצוע הזה חוזה רק תרחיש אחד מבין רבים, צריך להשתמש בו באופן מושכל, ולא לזרוק אותו לפח, כמו שעשה ספילברג בסוף. לכל היותר הוא יכול לשמש כלי מנחה ומייעץ, לא מכשיר מדעי המחזיק בידיו את הצדק המוחלט.

ואם כל זה לא מספיק, המישור העלילתי עצמו מופרך, ואת זה חשוב להסביר. במחזה 'אדיפוס המלך' מקבל הגיבור הראשי נבואה נוראית על עתידו הרחוק. הוא ממשיך לחיות את חייו כרגיל, אבל לא עושה מעשים שעלולים להיראות מסוכנים, לאור הנבואה. אדיפוס עושה מעשים שנראים בעיניו סבירים, ובסוף מסתבר שהגשים את הנבואה במלואה. מבחינת האלים, עצם העובדה שאדיפוס האמין שניתן לברוח מן הגורל - רק היומרה הזו מצדיקה ענישה מחמירה.

אבל טום קרוז, ספילברג וצוות התסריטאים שלו בוחרים מראש עלילה מופרכת, שבה הגיבור הראשי עושה הכל בשביל להיחשף למקסימום סכנות. הוא לא רק מנסה לברוח מן הנבואה, אלא מסתבך בכל פשע אפשרי כדי למלט את עצמו. וזה פשוט לא לעניין.

אנדרטון (קרוז) היה יכול לברוח לג'ונגל קטן, לחכות 48 שעות ולהוכיח לכולם שהוא לא רצח אף אחד: בכך יפריך את הנבואה, חד וחלק. אז מדוע אנדרטון רץ כמו משוגע לזירת הרצח, תוך הסתכנות משמעותית? היומרה של אנדרטון ("אני אצליח למנוע את עתידי") כבר אינה סבירה או מוצדקת. הוא זכה לקבל נבואה מדויקת בזמן ובמרחב (יש מקום, יש שעה) שקל מאוד להתחמק ממנה: פשוט אל תהיה שם, בן-אדם. תברח למקום מבודד, אל תזוז.

אך דמותו של אנדרטון, הלהוטה לגשת לזירת הפשע ולהבין את הנבואה, לא מצליחה באמת להוכיח לנו כי יש גורל וכי הוא בלתי-נמנע (כמו באדיפוס). מה שאנחנו מבינים הוא זה: אנדרטון הוא כל כך אובססיבי ומאצ'ואיסטי, עד שהוא הולך אל אובדנו בעיניים פקוחות. וזה ממש לא אמין מבחינה עלילתית. זה גם מקשה עלינו להזדהות איתו: זה לא בחור ממוצע כמונו, זה סוג של סופרמן מתאבד, שאוהב לראות את עצמו רץ בסרטים, וזהו בעצם.

ספילברג משרטט ומצלם עולם עתידני מבהיל שבו 'עכבישים' אלקטרוניים קטנים נכנסים לבתים וסורקים עיניים של בני-אדם כדי לקבוע זהות; זה אפשרי לחלוטין, מבחינה מעשית. הוא בונה מציאות שבה מכוניות נוסעות אופקית על פני כבישים, אך גם אנכית על פני בניינים גבוהים; גם זה אפשרי. הוא נהנה לתאר עולם שבו הפרסומות יפנו אלינו בשמנו הפרטי; זה קביל בעיני המדע, וזה קורה כבר היום באינטרנט. הוא מביים סצינה מצחיקה שבה, כדי למנוע רצח, מוזעקת יחידת משטרה של 10 אנשים (לא פחות!) הנעזרת בחללית מדהימה כדי להגיע לזירת הפשע; זה קצת יקר ומפחיד, אבל אפשרי ליישום.

אבל לחזות מראש במדויק רצח, במרחב הזמן והמקום? בלתי אפשרי. יש יותר מדי פרמטרים וגורמים מעורבים. אפשר לחזות שהשמש תזרח מחר בבוקר (99 אחוז), שיירד גשם בחורף (98 אחוז), שמחירו של כרטיס אוטובוס לא יגיע למאה דולר בעשר השנים הקרובות (90 אחוז). אבל לא ניתן לחזות שבעל קנאי יתפוס זוג מספריים ויתקע אותם בבטנה של אשתו והמאהב שלה, בשתיים וחצי בצהריים, בבית מסוים וברחוב מסוים, כל עוד הבעל לא הודיע על כך בפומבי.

ספילברג שולף עוד עלילת-משנה: הילד של אנדרטון נרצח באופן מסתורי, ואף אחד לא יודע איפה הרוצח ההוא. אשתו עזבה אותו. הוא מתגעגע לילד. העובדה שלא פתר את תעלומת רצח בנו, לכאורה מניעה אותו למנוע רציחות נוספות. בסוף הוא לא מגלה מיהו הרוצח, אבל הוא נרגע קצת. הם חוזרים זה לזה, והיא נכנסת להריון והכל נפלא וכולם מאושרים. אבל זה כבר התחום המלודרמטי האמריקני, שבו ספילברג עובד בקדחתנות על בלוטת הדמעות האנושית, ואין שום קשר אמיתי לקולנוע מעניין או מדע בדיוני. סטיבן פשוט רצה סוף טוב, בכוח.

לסיכום, דו"ח מיוחד הוא סרט מעניין מבחינה חזותית (אקשן, עיצוב, פעלולים) אבל כושל ועלוב ברמה הפילוסופית והעלילתית. הוא לא אמין, לא מעורר הזדהות, לא מעמיק ולא מציאותי. טום קרוז הוא שחקן בינוני (הוא ייאלץ להכיר בכך, מתישהו, בכוחות עצמו), ספילברג הוא במאי מניפולטיבי, והתוצאה הסופית מרתיעה ומלהיבה בו-זמנית. לא להיט, ידידים וחברים. אתם אולי חושבים שאני מגזים, אבל אם תקחו אותו בדי-וי-די, תרגישו בבטן שזה לא זה.