הסוחר מונציהThe Merchant of Veniceארה"ב-איטליה 2004בימוי: מייקל רדפורד (ע"פ מחזהו של שייקספיר)שחקנים: אל פאצ'ינו, ג'רמי איירונס, ג'וזף פיינס, לין קולינס, זולייקה רובינסון
למרות ש"הסוחר מונציה" הוא כישלון קולנועי מובהק, מעניין להתייחס אליו מפני שהוא סרט שנקרע בין שלושה קודקודים: הקהל, המחזאי והקולנועים. יש דרכים להתמודד עם הפער בין מה שהקהל רוצה, מה שכתב התסריטאי ומה שרוצה צוות ההפקה להגשים. אך "הסוחר מונציה" מדגים היטב עד כמה קל להסתבך בגלל הפער הנצחי הזה. שייקספיר כתב כאן קומדיה אנטישמית. הבמאי, מייקל רדרפוד, עשה ממנו טרגדיה פרו-שמית. שיילוק היהודי של שייקספיר הוא דמות מגוחכת, רודפת ממון, הראויה לכל גידוף ועונש. אך שיילוק של רדפורד הוא גיבור וקורבן, דמות פאתטית אך אנושית לחלוטין. עם זאת, הטקסט של שייקספיר מבצבץ שוב ושוב, ולא מאפשר לרדפורד להגשים את החזון האידיאולוגי שלו. וזו רק הבעיה הראשונה. מלבד העובדה שרדפורד מנסה נואשות להפוך את המחזה למשהו שהוא לחלוטין לא (אמפטי כלפי היהודים), הוא גם נאלץ להתמודד עם איכויותיו הבינוניות. סובל מכך בעיקר הסרט ברגעיו הרומנטיים-לכאורה - אלו העוסקים ברומן המיופיף בין אנטוניו ופורשיה. לא רק שהשחקנים פיינס וקולינס לא מצליחים להחיות את הטקסט המביך, אלא שרדפורד ביים אותם כאילו היו שני אדיוטים. המשחק של ג'רמי איירונס שדוף ומשועמם, כמעט חיוור לחלוטין. לאור זאת, נאלץ הסרט להעביר את כל כובד משקלו אל כתפיו הצנומות של אל פאצ'ינו, שחקן מעולה שלא מצליח לעמוד במשימה בלתי אפשרית. השיקולים הכלכליים מאחורי ההפקה הגדולה (תחשבו רק על המשכורת של פאצ'ינו) הכתיבו סרט שלא ירגיז את הקהל, שלא יעורר מהפיכות ושלא יאתגר את הצופים. לכן הוא נע, למעשה, בין קטעים קלילים של אהבה נאיבית, ובין נסיון שלא להרגיז את המבקרים והיהודים של ארה"ב. מצד אחד הוא מנסה להעביר את הסיפור בצורה הפשטנית ביותר, ובמקביל להיות "נעים", ממש הוליוודי. זה היה יכול לעבוד, אולי, עם מחזה אחר, אבל לא כאן: השחקנים פשוט לא מספיק טובים, או שרדפורד לא ביים אותם כראוי.
קל לאתר את השגיאות של רדפורד, אבל קצת פחות קל למצוא להן פתרון. אם רדפורד היה מסוגל לאזור אומץ, הוא היה משנה לגמרי את הטקסט של שייקספיר. רדפורד יכול היה להוציא תחת ידו גרסה מודרנית ומפתיעה של המחזה המיושן. הרי בכל מקרה הוא קיצר את המחזה, הזיז סצינות וניטרל כל רגע קומי. אז אם כבר מטפלים במחזה כאילו היה פלסטלינה, למה לא ללכת עד הסוף? כאמור, שילוב בין שיקולים כלכליים, שמרנות בסיסית ואולי גם היעדר כל היגד אישי ומקורי מצד הבמאי. בעיה נוספת של "הסוחר מונציה" במהדורתו הרדפורדית, היא ההתעסקות המוגזמת ביופי אסתטי. רדפורד והמפיקים שלו הקפידו לשחזר את ונציה הקלאסית, גדשו את הסרט בתפאורות ססגוניות, ארמונות יפהפיים ואפילו כמה נופים שהופקו בעזרת גרפיקה ממוחשבת. העומס החזותי, המהווה מעין "ממתק-עיניים", יוצר תחושה של "סרט לתיירים", או למצער סוג של פרסומת בוטה לעיר האיטלקית. האם בשייקספיר עסקינן, או בפרוייקט יחסי ציבור לכלכלת ארץ המגף? התשובה נמצאת איפשהו באמצע. דווקא כל הבעיות של הסרט (עיבוד לא נכון, משחק הפוך, דגשים שגויים) מאירות את המורכבות של הפרויקט. לא קל לגעת במחזה הזה. מאוד לא פשוט להתמודד עם הגוון האנטישמי המרתיח שלו. ועדיין - ניתן היה לקחת את "הסוחר" ולעשות ממנו מטעמים. רדפורד יכול היה להתייחס לטקסט כאל משתנה (ולא כאל נתון), להוסיף שורות משלו וליצור כתב אישום חריף כנגד הדעות הקדומות של שייקספיר ובני תקופתו. הוא יכול היה, רחמנא ליצלן, אף לשנות את הסיפור ואת סיומו. במקום שיילוק מושפל ומובס, הוא יכול היה להחליט שבגרסה שלו היהודי ינצח. מה יש? למה לא?
לסיכום, "הסוחר מונציה" היא הפקה יוקרתית אך מבוזבזת. העיבוד ניסה להתמודד עם האנטישמיות של המחזה אך נכשל. חלקים ממנו נראים כמו קומדיה הוליוודית סוג ב', חלקים אחרים כמו פרסומת תיירותית, וכמה רגעים בודדים נראים כמו טרגדיה לא משכנעת בכיכובו של שחקן שאולי היה מעדיף, בדיעבד, לוותר על הג'וב האיטלקי הזה. לא מומלץ לצפייה, אבל מעניין כתרגיל אמנותי. |
