מתנה משמייםישראל 2003בימוי: דובר קוסאשווילישחקנים: יובל סגל, רמי הויברגר, מנשה נוי, מוני מושונוב, ליאור אשכנזי, בקי גריפין, רונית יודקביץ.תאריך צפייה: 7/1/04הרבה אשראי קיבל הבמאי הגרוזיני-ישראלי דובר קוסאשווילי בסרטו הראשון "חתונה מאוחרת". הסרט ההוא היה מאוזן, אנושי, מרגש, עדין, אמין ומפתיע. כאן, ב'מתנה משמיים' הוא מחסל את כל האשראי הזה, ונותר במשיכת-יתר רצינית. זהו סרט מגעיל, פורנוגרפי, סטריאוטיפי, אלים, בלתי מנומק, לא אמין, שוביניסטי, וולגרי, מרושל, מבולבל ומאכזב. "מתנה משמיים" מתייחס לעדה הגרוזינית בישראל כאל סוג של אסון-טבע. הגברים נופלים לכל המלכודות האנושיות האפשריות: פשע, זנות, אלכוהול, הימורים, אלימות במשפחה, גזענות, שוביניזם, פטריארכליות מיושנת, בטלה, חוצפה, התעללות, בדלנות, אטימות, חומרנות, טמטום ועוד ועוד. מפתיע שלא נמצאה שם אף דמות מסוממת. איך החמיץ דובר היקר הזדמנות נוספת להשמיץ עדה שלמה בפני ציבור שלם של צופים? הסרט הזה עורך הצצה מכוערת ומעליבה אל מציאות מוקצנת, חסרת פרופורציות ונטולת כל אמינות בסיסית. כל הגברים אלימים, כל הנשים כנועות וזנותיות. כל הגברים פושעים, כל הנשים טיפשות. כל הגברים מכורים לכסף, כל הנשים מכורות לסקס. הרדוקציה האנושית שעוברות כל הדמויות, לפי חזונו המבעית של הבמאי, מעוררת רתיעה עמוקה. קראתי השוואות בין דובר ובין הבמאי היוגוסלבי הגדול אמיר קוסטורציה. זו השוואה מופרכת. הסרטים של קוסטוריצה גדושים המצאות קולנועיות צבעוניות, סצינות וירטואוזיות, חמימות אנושית ואיזון בין השלילי והחיובי בנפש האדם. הסצינות המשמימות ביותר בסרטים של קוסטוריצה הם חגיגה לעיניים. אך ההבלחה האחרונה של דובר היא כתב-שיטנה עילג, משעמם וחיוור נגד עדה אחת. אפילו הסצינה של מושונוב המשתכשך בתוך מכונת כביסה שהפכה לג'אקוזי, איננה מגיעה לקצה קרסוליו של קוסטוריצה הגדול. אחד המרכיבים המעניינים ביותר ב"חתונה מאוחרת", למשל, היה המתח הבסיסי בין הישראליות הצברית המודרנית והדומיננטית ובין המסורת הגרוזינית של הקהילה הקטנה והמאוימת בארץ. ב"מתנה משמיים" נעלם לחלוטין המתח הזה, וכל הדמויות כולן עברו גרוזיניזציה. אין ישראלים יותר. כולם גרוזינים אלימים ומטומטמים. אפילו רמי הויברגר, שיא הצבריות המחוספסת, הפך גרוזיני בצורה בלתי הגיונית. הויברגר הוא רק שחקן, לא במאי, ודובר השתמש בו בצורה חסרת-הגיון: סוג של תקלה ליהוקית המהווה ליקוי מאורות קולנועי. בקי גריפין משחקת איום ונורא. מנשה נוי נראה כאילו הגיע לסט במקרה. יובל סגל משחק ערס חסר כל עניין. מושונוב מנסה לחרוג מן הדימוי החביב שלו אל סוג של "סנדק" גרוזיני, וזה פשוט לא הולך לו (מי החליט למלא אותו בקעקועים?). רונית יודקביץ' מגלמת דמות פאתטית שכל התנהגותה מקוממת ומלאת-סתירות. הילד הג'ינג'י זאזא הוא תירוץ עלוב להראות כוס (כן, קוס, כן, ואגינה) על המסך הגדול, באופן מביך וילדותי. המשחק של דובר עצמו סתמי. כאמור, רוב הנשים מתוארות כטיפשות, חלשות, פסיביות, זנותיות ואבודות. באופן כללי, יותר מדי זיונים, ציצים ופינים מסתובבים שם ללא שום הסבר, והצופה מגלה שהמבוכה הטבעית שלו בסצינה המפורסמת מ"חתונה מאוחרת" עם העירום בחדר-השינה, היתה מוצדקת. למה הצופה צריך לראות את האיבר של הויברגר, נוי, סגל וקוזאשווילי? למה זה טוב? למה אני צריך לראות איך דופקים באלימות בחורה מאחור, סתם ככה ללא משמעות עלילתית או מהותית? זו למעשה פורנוגרפיה בדלת האחורית, שאין לה שום בסיס תסריטאי. ולא נדבר על עלילת-המסגרת, שהיא תכנון פשע בשדה התעופה: העלילה לא מחזיקה, לא מעניינת ולא גורמת שום ציפיה. ולא נדבר על הסוף, שנדמה שרירותי לחלוטין. חצי מתעשיית הקולנוע בישראל עמדה אצל דובר בתור בגלל תהילת "חתונה מאוחרת", והוא ביזבז את כל מה שניתן לו באופן מביש. אך "מתנה משמיים" הוא לא רק כישלון קולנועי, אלא גם כתב הסתה מכוער ובלתי מוצדק כלפי העדה הגרוזינית בישראל. נדמה שהדרך היחידה להתמודד עם הסרט הזה היא להזהיר את הצופים הפוטנציאלים -- כל חובבי 'חתונה מאוחרת' -- ובמקביל לנסות ולהתעלם ממנו לחלוטין. |