מרס תורכי
Clean Sweep
ישראל 2001
בימוי: עודד דוידוף
מפיק: איתן אבן
תסריט: גל זייד, לימור נחמיאס
שחקנים: יעל הדר, אלון אבוטבול, גל זייד, דלית קהן, תומר שרון, שמוליק קלדרון, אסנת חכים, פולי רשף, צחי גראד, דביר בנדק, אבי מדר, אופירה רחמים ועוד
'מרס תורכי' הוא סרט פולחן, במובן החיובי ביותר של המילה. רוב המבקרים החמיצו אותו, כמו שתמיד קורה בתחום סרטי הפולחן. גם הקהל לא נהר בהמוניו לאולמות הקולנוע. בישראל, סרט צריך הרבה מאוד מזל כדי לצבור גרעין מעריצים סביר ולהפוך לסרט פולחני אמיתי. זאת בניגוד לארה"ב, שם כמות הקהל מאפשרת גם לסרטים קטנים מאוד לגבש סביבם גרעין מעריצים סביר. אחרי הרבה מאוד צפיות ביתיות רגועות, הרחק מחוץ לאולם הקולנוע המלחיץ, 'מרס תורכי' מתברר כסרט משעשע ביותר, עם שחקנים סימפטיים, עריכה זריזה, בימוי מיומן ותסריט חמוד להפליא. זה נכון שהשחקנית יעל הדר סובלת מדיקציה קצת בעייתית, ולא תמיד אפשר להבין אותה בלי להביט בכתוביות, אבל כל שאר השחקנים נהנו מליהוק נכון, שיחקו נהדר וסיפקו את הסחורה.
התסריט מבוסס על ספרה של לימור נחמיאס, 'צבוטותי'. הגיבורה היא עבריינית לשעבר ושוטרת בהווה, אישה חזקה, משופשפת ופעלתנית: איה מסטריצ'י. זאת כנראה אשמתה של יעל הדר, ככוכבת הסרט, שדמותה הכריזמטית (בספר) לא עוברת כמו שצריך אל המסך. הדמות של איה בגרסתה הקולנועית היא מעט קלת-דעת, משדרת חוסר-אונים ולכן לעתים קשה להזדהות איתה. יעל הדר גם מתקשה לגבור על הכריזמה הקולנועית של אלה שמסביבה, ובמיוחד אוסף גבריים כריזמטיים כמו אלון אבוטבול (בתפקיד ראובן שכטר, קצין משטרה אגואיסט, שקרן ובוגדני), תומר שרון (בתפקיד יפתח, רב-שגל סטלן המתפרנס מגידול גראס בכמויות מסחריות) וכמובן גל זייד הגדול (בתפקיד פטריק סרוסי, סוחר סמים בכיר עם אינטלקט בהשפעת דמויותיו של טרנטינו). אבל דמותה המעט-חלשה של איה, בגילומה של יעל הדר, אינו פוגע בתוצה הסופית: כדי לא להבריח את הקהל מן האולמות, וכדי לספק בידור שיחזיר את ההשקעה בסרט, הרי שבהשוואה לספר (צבוטותי), הסרט בחר בגישה קלילה, לא מחייבת וקצבית הרבה יותר.
מרס תורכי - אקשן ישראלי זריז ומיומן
בניגוד להרבה סרטי-פעולה מטופשים שאפשר להבין את סופם כבר אחרי רבע שעה, הרי שאת 'מרס תורכי' צריך לראות כמה וכמה פעמים בשביל להנות ממנו באמת. הסיבות: א) התסריט לא פשוט כל כך, והוא הולך ומסתבך ככל שהגיבורים הולכים ומפתחים את המזימות הפליליות שלהם בשליש האחרון של הסיפור; ב) הקצב המהיר של הסרט לא מאפשר לאף אחד להיגרר מאחור, ולכן מי שלא קלט מה הולך כבר בהתחלה, ימשיך להרגיש החמצה עד הדקה האחרונה; ג) לא כל הגיבורים מדברים ברור את העברית שבפיהם, ואם לא עוקבים אחרי הטקסט כמו שצריך, אפשר בקלות לאבד את כל הפאנצ'ים; ד) הסיפור מלא במונחים משפטיים פליליים שלא כולם יכולים לקלוט בלי קצת רקע בדיני ראיות ו/או באורח חייהם של חוקרי משטרה בגוש דן.
"אורגזמה - צריך את זה בשביל לשרוד, או לא?". אז זהו, שמסתבר שכן. אבל המוטיב האורגזמטי של הסרט הולך יותר עמוק מעונג מיני נשי בסוף משגל. למרות שעומק הוא לא הסימן המסחרי של 'מרס תורכי', העלילה מושפעת ממנו באופן מכריע. איה, הגיבורה המתוסכלת, מניעה את המהלכים המרכזיים בסרט סביב התחושה שאין לה על מי לסמוך. הבדידות שלה חורגת מעבר לאורגזמה, אבל חוסר הסיפוק המיני הוא רק סימפטום לתחושה כללית של מחנק, ניצול וחוסר איכפתיות מצד גברים בעלי עמדות כוח. הבחירה שלה לברוח מן הארץ עם כסף שחור היא סוג של מרס תורכי, כמובן (הצליחה לצאת בזמן שראובן שכטר, היריב במשחק, תקוע במעצר וחשוד ברצח), אבל היא מייצגת גם משהו עצוב יותר: חוסר יכולת להשתלב בחברה הישראלית המצ'ואיסטית כפי שהיא.
הבריחה המוצלחת של איה מן המחנק הישראלי היא השתקפות נסיון הבריחה הכושל של פטריק סרוסי העבריין. להבדיל מאיה, שמצליחה לתמרן את הסביבה שלה בזכות קסם אישי ומראה תמים, לסרוסי יש מרחב תמרון צר בהרבה, למרות שנינותו ומהירות מחשבתו. לכן סופו מר כל כך. גם 'קדוש', שומר ראשו הערס-גורילה של סרוסי, הוא בדיחה בחייו ובדיחה במותו. הסצינה שבה מצלצל הסלולרי של 'קדוש' מתחת לאדמה ועונה המשיבון בתוך בור באמצע שומקום היא בדיחה נפלאה עם מעוף קולנועי אמיתי. אנו שמחים שאיה מצליחה להימלט מכיוון שאנו מספיק כנים להודות בעובדה שהמציאות הישראלית היתה בלתי-הוגנת כלפיה. זה לא סרט לגברים פטריוטים עממיים, ולא מניפסט-חנופה לערי הפריפריה המוזנחות. הבריחה מן הארץ נתפסת כאן כמשהו לא רע בכלל. צריך הרבה אומץ בשביל לבחור בנרטיב אסקפיסטי שכזה, שהולך נגד הציונות הבסיסית ביותר.
'מרס תורכי' נהנה מן הפרסונה הקולנועית המצטברת של אלון אבוטבול: כאן הוא למעשה צוחק על עצמו ועל המצ'ואיזם המפורסם שלו דרך דמותו המקוממת של ראובן, רב-פקד שלא מתחשב באורגזמה הנשית. ראובן מתייחס למין הנשי בצורה משפילה, ולמעשה מעניק לעבריינים מדופלמים יחס חם בהרבה מזה שהוא נותן למשפחתו האומללה או לשוטריו הנאמנים. רוב הזמן הוא מנסה לרקוד על כל החתונות, לקדם את הקריירה שלו בלי לפגוע בקרובים לו, אבל אין לו עקרונות אמיתיים ולכן הוא מסתבך בשקרים, תרמיות והבטחות חסרות כיסוי. החלופה הבריאה למצ'ואיזם השחצני של ראובן הוא כמובן יפתח (תומר שרון), שחקן קומי מחונן, שמצליח להפיח רוח-חיים קלילה בתוך המבוך הפלילי והמשטרתי, ומספק לסרט כמה מרגעיו החמודים ביותר.
לא נעשה את עבודתנו בלי לציין לטובה את משחקה של דלית קהן (בתפקיד שולי, אחותו של יפתח הסטלן), שגם כאן נכנעת ל"טייפ-קסטינג" ונכנסת שוב לעמדת התל-אביבית הבטוחה בעצמה, השנונה והביקורתית. היא מפיקה בקלות את פרצוף ה"חמוץ לי" המשעשע שלה, ובמהירות רבה מחליפה אותו בחיוך קטן וחמוד להפליא עם גומות שובות-לב. כשהיא מדברת על "שליף-שלף", מנצ'סטר יונייטד מול הפועל ג'לג'וליה, אי אפשר שלא להיחנק מצחוק. ההתחברות האוטומטית של שולי הפמיניסטית האקדמאית עם איה, הבחורה הפשוטה מהרחוב, הוא החיבור בין התיאוריה והפרקטיקה. איה המחוספסת והאלימה מיישמת בחיים האמיתיים את הפילוסופיה האוניברסיטאית של שולי הבורגנית. על הנייר זה נשמע פלצני וכבד, אבל בסרט זה פשוט עובד בצורה חלקה ואלגנטית.
אל תוך ערימת השבחים הארוכה הזאת כדאי להוסיף גם את התענוג שבצפייה בזוג הפושעים שמחסלים זה את זה: שמעון פרס (השחקן שמוליק קלדרון), עבריין בכיר עם רגל תותבת שנהנה ממעמד של עד מדינה מוגן, ושומר ראשו (דביר בנדק) האנס האלים. למרות דמיון ברור-מאליו למעגלי האקדחים של טרנטינו (א' מפנה אקדח לראשו של ב', שמפנה אקדח לראשו של ג', שמפנה אקדח לראשו של א', וחוזר חלילה), המריבות סביב משחקי השש-בש של הזוג המוזר מצליחות להתעלות אל מעבר לאקסצנטרי ולהתקבל כמשהו שאנחנו מכירים היטב: התנהגות ישראלית שלילית, וולגרית אך טיפוסית למדי. ואם כבר משבחים עבריינים, הרי שגם יכולת המשחק של צחי גראד (בתפקיד דוד שואשו) מצדיקה את שוט הפתיחה שניתן לו: המשחק שלו מצחיק מאוד, אבל ממש לא בצפייה ראשונה.
לסיכום, "מרס תורכי" הוא סרט ישראלי מהוקצע, משעשע, עשוי היטב, משוחק באופן מקצועי, ערוך במיומנות גבוהה ולא פלצני אף לרגע. זה מוצר מסחרי עם איכויות של סרט פולחן, ולמרות שהוא לא המציא מחדש את הקולנוע הישראלי, הוא סיפק לו הרבה רגעים יפים של הומור שחור. מי שלא חושש מהומור של עבריינים, תכשיטים בגרון, גלגולי גראס וגלגולים בתוך שטיח -- מומלץ שייקח אותו בדיוידי. עומק של רומן-מופת באורך 472 עמודים לא תמצאו כאן, אלא רק שורה של טיפוסים תל-אביביים מצחיקים וסימפטיים. יש אפילו הפי-אנד בתוך מטוס בדרך לאתונה.
|
