אבודים בטוקיוLost in Translation
שתי דמויות אבודות נפגשות בבית מלון בטוקיו, יפן. בוב האריס, בגילומו של השחקן ביל מארי, הוא שחקן
הוליוודי שימיו הטובים מאחוריו. הוא טס לטוקיו כדי לקבל 2 מליון דולר על סרטון פרסומת
למשקה וויסקי. שארלוט, השחקנית סקרלט ג'והנסון, היא בחורה צעירה שהתחתנה עם צלם
שקיבל פרויקט קצר בטוקיו. היא סיימה את לימודיה לפני זמן קצר, וטרם מצאה מקצוע בעולם
הזה. בוב ושארלוט נמצאים במקומות שונים, אבל הבדידות והניכור משותפים להם.
סופיה קופולה, ילידת 1971, בתו של הבמאי המפורסם פרנסיס פורד קופולה -- זוכרים אותה משחקת ב"הסנדק 3"? לא נורא אם לא -- עשתה כאן עבודה יפה. הדיאלוגים כתובים נכון, הצילום אלגנטי ושנון. העריכה מדודה, שקולה, מאוזנת. התסריט אסף מספר תובנות משעשעות על התרבות היפנית, ומתמקד בצד המגוחך של פער השפות. טוקיו מתוארת כאן כלונה-פארק מנוכר שנבנה עבור יפנים זעירים וילדותיים. קריוקי, פורנו-באר, מכוניות יפות, בניינים גבוהים, המקדשים של קיוטו, השפעות אמריקניות חזקות. זו הצצה מעניינת לתרבות מעורבת. אפילו שמו של הסרט, "אבודים בטוקיו", הוא סוג של טעות אירונית. הרי התרגום האמיתי של השם האנגלי הוא "נאבד בתרגום". השם המקורי מתייחס לתופעה תרבותית שבה תרגום של יצירות ספרותיות ו/או מילוליות גורם לאיבוד מידע חיוני בתהליך התרגום עצמו. דוגמה לכך בסרט אפשר למצוא באחת הסצינות היותר-טובות, שבה צוות הצילום של סרטון הפרסומת איננו מצליח לתקשר כהלכה עם האריס, ואפילו התרגום מיפנית לאנגלית יוצר טעויות מביכות.
 אבודים בטוקיו - בדידות תרבותית בעולם דקדנטי התקשורת האנושית, החשובה כל כך בעיני קופולה, מסתיימת בכישלון, ולכן בוב ושארלוט מרגישים כל כך מנוכרים בתרבות הזרה הזאת. אבל הכישלון הזה לא שמור רק למתח היפני-אמריקני, אלא גם לתקשורת בין-זוגית. גם בוב וגם שארלוט מתקשים ליצור תקשורת עמוקה עם בני-זוגם. בוב מתקשה לשוחח באופן פתוח עם לידיה, אשתו מזה 25 שנים. שארלוט, נשואה טרייה, לא מצליחה להעביר לבן-זוגה ולחברתה את פחדיה ומצוקותיה. מבחינה זאת, התרבות היפנית היא רק פן נוסף של קצר בסיסי בתקשורת בין בני אדם. הצופה המודע-לעצמו כנראה יודע מראש שהוא לא בא לקבל )וגם לא יקבל( קומדיה רומנטית שבה שני אנשים יתאהבו, ישכבו ויתחתנו. במקרה הזה, שניהם נשואים, ושניהם רוצים להישאר נשואים. למרות שהם מהרהרים על בגידה, ובוב אף מבצע אקט פזיז של ניאוף חד-פעמי עם זמרת בארים מבוגרת-יחסית, הם יודעים שזה לא פתרון. התסריט משתעשע עם רעיון הנשיקה המתבקשת-לכאורה, וזונח אותו באירוניה דקה. בוב ושארלוט מדברים על החיים, על ההזדקנות, על ילדים. הם עושים את זה באופן משכנע, ולכן רוב הסרט משכנע באמיתותו האנושית. אבל הבעיה המרכזית היא שלסרט אין עוגן ממשי. אין עלילה. אין סיפור. אין בעיה שצריך לפתור. יש לנו אוסף הגיגים מעניין על חיי בוהמה טיפוסיים מספקים מבחינה חומרית ולא מבחינה ריגשית, וההגיגים הללו לא מחזיקים יצירה תרבותית אמיתית. קופולה נהנית לשלוח חיצים מורעלים אל תעשיית הבידור ההוליוודית דרך דמות נלעגת של כוכבת בלונדינית תואמת בריטני, ערוצי הטלוויזיה המסחריים דרך דמותו המגוחכת של מנחה היסטרי של תוכנית אירוח יפנית פופולרית, המיסטיקנים-בגרוש דרך קומפקט-דיסק של מורה רוחני שרלטן המשווק פתרונות-נפש לכל המעוניין, וחובבי הפורנו - דרך סצינה בבאר פורנוגרפי, שבו כמה נשים יפניות משפילות עצמן מול אנשי עסקים משועממים. המחסור בעלילה ובקו עלילתי ברור איננו משבש באופן מוחלט את "אבודים בטוקיו", אבל פוגע בתנופה הקולנועית שלו. קופולה משבצת באחת הסצינות את סרטו המפורסם של פליני, "לה דולצ'ה ויטה", ומנסה ליצור הקבלה קולנועית בין הסיפורים. ב"לה דולצ' ויטה", מסתובב מרצ'לו מסטרויאני ברחבי רומא ומתנכר לחיי הבוהמה של עשירי רומא. עם זאת, הסצינה המפורסמת במזרקה עם אניטה אקברג היא שיא של חושניות, ו"אבודים בטוקיו" הוא סרט אנטי-חושני. להיפך: קופולה מתייחסת לחושניות כאל אלמנט שלילי, מלוכלך, בזבזני.
לסיכום, "אבודים בטוקיו" הוא סרט מעניין, חכם, רגיש, ריאליסטי, אבל חסר עלילה שתהפוך אותו ליצירה המעוררת עניין אמיתי. הוא גורם לצופה לחשוב, אבל לא גורם לו להרגיש. הוא מנסח היגדים בעלי משמעות על ניכור עירוני, תקשורת בין-אישית וחומרנות, אבל לא מצליח לייצר סיפור מרתק מספיק בשביל להשאיר את הצופה שתול בכורסתו. |