שר המלחמהLord of Warארה"ב 2005בימוי: אנדרו ניקולשחקנים: ניקולס קייג', אית'ן הוק, ג'ארד ליטו, איאמון ווקר, ברידג'ט מוינהן, איאן הולם
"שר המלחמה" הוא הסרט הכי חשוב שעשה ניקולס קייג' בחייו. למה? מפני שלא מדובר בעוד מוצר-אקשן טיפוסי שעושה לאנשים טוב על הנשמה ושולח אותם הביתה בכיף. זה סרט חריג בנוף התעשייתי, שאולי ישנה - קצת, ממש קצת - את העולם. וזה הרבה יותר ממה שמר קייג' עשה עד היום. זו סאטירה קטלנית על הצביעות האמריקנית, על המלחמה המזוייפת בטרור ובנשק להשמדה המונית, ובהתנהלות המנוולת של תעשיית הנשק האירופאית והאמריקנית. הסיפור מתמקד בסוחר נשק אמריקני ושמו יורי אורלוב (ניקולס קייג'). הוא לומד במהירות שכלי נשק הם מוצר מבוקש שקל לסחור בו, ועולה לליגה הבינלאומית. הוא משתכלל בשיטותיו, צובר ידע מקצועי רב, והופך לרב-אמן. ההון שצבר מאפשר לו לקנות את הנכס המבוקש ביותר - דוגמנית יפה שתתחתן איתו. הוא עובד קשה במלאכת תחזוקת החלום האמריקני המזוייף בניו-יורק (בית ענק, אישה חתיכה, ילד מתוק) עד שהכל מתפוצץ וחייו נחשפים במלוא קלונם. אלא שכאן יש טוויסט בעלילה: למרות שמשפחתו מקיאה אותו מתוכה (אחיו ויטאלי, לשעבר מכור לקוקאין, מורד בו ונהרג; אשתו עוזבת אותו עם בנו; הוריו מתכחשים לו), המדינה לא מענישה אותו. ארה"ב של אמריקה מחלצת את סוחר הנשק שלה מידיו של האינטרפול, כדי שימשיך לעשות במקצועיות ובמסירות את העבודה השחורה-מדי שהיא לא רוצה לעשות בפומבי. התפנית העלילתית האחרונה מנחיתה את המסר חזק: השלטון האמריקני הוא-הוא המפיץ הבינלאומי של נשק להשמדה המונית, ולא סדאם חוסיין, איראן או סוריה של בשאר אסד. "ציר הרשע" נמצא בוושינגטון, רחוק מן המדבריות של אפגניסטן או ארמונות בגדד.
"שר המלחמה" מקפיד למקד את ביקורתו בארצו של הדוד סם, ונהנה לצלם את אמריקה עם המכנסיים למטה. בסרט מופיע הנשיא המושחת של ליבריה (בסרט: אנדרו בפטיסט; במציאות: צ'רלס טיילור) כשהוא שולף עיתון ומראה לסוחר הנשק אורלוב (קייג') את תוצאות הבחירות של שנת 2000 בארה"ב: "עכשיו האמריקנים לא יוכלו להגיד לנו שום דבר", מתמוגג הדיקטטור הסדיסט, "יש לכם בית משפט עליון של קנגרואים". הביטוי Kangaroo Court בא לתאר הליך משפטי פיקטיבי המוכרע על פי נטיות פוליטיות. זה מה שקרה כאשר בוש ג'וניור נבחר לראשונה - בית המשפט העליון סידר לו נשיאות מפני שרוב השופטים הם רפובליקנים. ההשתלחות של הרודן הליברי בממשלו העלוב של ג'ורג' בוש יוצרת הקבלה קולנועית מוצלחת בין רקבונה של ליבריה ורקבונה של ארה"ב. הדיוקן הגלובלי המורכב שמשרטט "שר המלחמה" מעורר דאגה, מכיוון שהוא טוען בתוקף שקיימת בעיה קשה של אכיפת שלטון החוק כלפי סוחרי נשק גדולים. כוחות האינטרפול אינם מצליחים להתמודד עם התופעה, וכוחות גדולים כמו נאט"ו או הסי-איי-איי (CIA) מצליחים לשבש את עבודתם התקינה של קציני המשטרה הבינלאומית. יש משהו מאוד בעייתי ביכולת האנושית לייצר נשק שמסוגל להרוג כל כך הרבה אנשים בקלות גדולה כל כך - ונראה שהמין האנושי טרם פיתח נוסחה שתפתור את המילכוד. עסקאות נשק רבות משולמות בעזרת קוקאין והירואין - עוד סיבה לביצוע לגליזציה מרחיקת-לכת של כל הסמים עלי אדמות (כן, סמים חוקיים במחירים נמוכים, בפיקוח בריאותי מלא של המדינה, בלי לברוח מאחריות).
חתרנות ארוזה היטבלמרות שהסרט גדוש בחוש הומור שחור, הוא לא תמיד נעים לצפייה: "שר המלחמה" ארוז כמו מוצר אקשן טיפוסי מבית הוליווד, אבל המימד החתרני שלו בולט מיד. כאשר אורלוב מביט בלוחם מוסלמי יורה צרורות של קליעים בקלאצ'ניקוב שלו, כל ירייה עושה רעש של קופה רושמת. בזמן שבנו של הדיקטטור הליברי נכנס למכונית המפוארת שלו עם הרובה המוזהב שבבעלותו, אנחנו שומעים מוסיקת-ראפ ורואים שתי בחורות שחורות לבושות בבגדי מעודדות בסגנון אמריקני. מי שלא הבין עד עכשיו, יבין כעת - הרודן ומקורביו הם רק בובות של ארה"ב. ואי אפשר שלא לצחוק כאשר אורלוב נגעל לשמוע דיווח טלפוני על שביתת-נשק ותהליך שלום באחת ממדינות אפריקה שאיתה הוא סוחר בנשק. לצערנו, הדבר מזכיר יותר מדי את תגובת הממסד הצבאי בישראל לתהליך השלום עם הפלשתינאים ("מה? יפטרו אותנו? לא נוכל יותר להרוג ערבים ולנצל פועלים?").מקומה של ישראל הקטנה לא נפקד בעלילות שר המלחמה: רובה ה'עוזי' המפורסם זוכה לכמה רגעים נוספים של תהילה - זה אולי המוצר הישראלי המפורסם ביותר בעולם, עד ימינו (חבל שכך). אורלוב מציין שהוא מחזיק בדרכון ישראלי. יש גם סצינה קצרה בלבנון, בתקופת המלחמה המקוללת שהגה ותיכנן אריק שרון. גם לא נשמיט את העובדה שאביו של אורלוב מגדיר את עצמו כיהודי, למרות שמעולם לא התגייר. זאת בגלל שיהדותו המזוייפת העניקה לו כרטיס כניסה לאמריקה כשברח מברית המועצות, ומאז הוא התאהב בדת. אביו של אורלוב, כיהודי, הוא דווקא דמות מוסרית במיוחד בסרט, ולכן אי אפשר לטעון שמדובר בסרט אנטישמי או אנטי-יהודי. יש להישאר הוגנים ולציין, ש"שר המלחמה" איננו יצירת מופת שממציאה מחדש את הסאטירה הפוליטית. התסריט מוכן להתפשר לא פעם ולא פעמיים: כנראה שמספיק לדבר על מלחמה כדי למכור סרט לקהל הרחב, אלא צריך להציג גם קטעים רומנטיים, אירוטיים ומשפחתיים. כך ניתן לחבר את הסיפור לקרקע מציאותית שאיתה הצופה הממוצע יכול להזדהות בקלות. הדוגמנית, אשתו של אורלוב, מספקת כמה סצינות שוליות של דרמה סוג ב', וההתפתחות שלה מבורות מוחלטת ועד להחלטה על הסגרת בעלה לשלטונות - לא משכנעת במיוחד. לעומת זאת, סצינת המוות של האח, ויטאלי, עשויה היטב ואף מעוררת כבוד.
ניתוח להסרת הצביעותאם יש דבר אחד ש"שר המלחמה" יודע, זה שאסור להיות צדקני ומוסרני בקולנוע. מטרתו המרכזית של הסרט היא הסרת מסיכת הצביעות מעל פניה המתחסדות של ארה"ב. דבר זה נאמר במפורש על ידי השחקן אית'ן הוק, המגלם את ג'ק ולנטיין, קצין באינטרפול: "הנשק שאתה מוכר הוא למעשה נשק להשמדה המונית". התסריט לא גולש למלודרמה זולה, לא מטיף בצורה עיוורת ולא מעמיד פנים מזועזעות מול המציאות. הוא רק דורש מן הצופים להישאר ריאליסטיים, ולא לחשוב בטעות שהממשל האמריקני הוא מלך העולם החופשי. להיפך: מדינות המערב מייצרות את רוב המלחמות, גורפות את רוב הרווחים ונשארות 'נקיות'.אם מביטים על "שר המלחמה" במשקפי ההיסטוריה של הקולנוע האמריקני, הרי שמבחינות רבות מדובר בנכדו של "באולינג לקולומביין". סרטו התעודי המצויין של מייקל מור על תרבות הנשק של אמריקה. מור אחראי, במידה רבה, גם להיווצרותו של "שר המלחמה". כאן עוסק הבמאי אנדרו ניקול בליקוי מרכזי של התרבות האמריקנית: התעשרות של מעטים על חשבונם של קורבנות רבים. בעוד מייקל מור טען שהמעמדות הנמוכים משלמים בחייהם על תאוות הבצע של בעלי ההון בתחפושת של תאגידי נשק מהוגנים, טוען "שר המלחמה" שאמריקה היא למעשה שותפה בכירה באימפריית-ענק של ייצוא מוות לעולם השלישי. זהו קולוניאליזם בשלט-רחוק, עם אותן מטרות אגואיסיטות וצרות-אופקים: צבירת עושר וכוח על חשבון הילידים המפגרים. גם לישראלים יש מה ללמוד מ"שר המלחמה": צבא ההגנה לישראל חתום על חוזה בלעדי עם אמריקה ברכישת רובי סער M-16, שגם אוסר עלינו לרכוש קלצ'ניקובים (זה מותר לפלשתינאים, ואנחנו מקפידים להחרימם בכל הזדמנות). ארה"ב אומרת לנו למי מותר לייצא נשק ולמי לא (רמז: אמריקה מפחדת מאוד ממדינה זעירה ושמה סין). חברת לוקהיד-מרטין מתערבת במדיניות החוץ של ארה"ב ומשתמשת בסכסוך ביננו ובין הפלשתינאים כדי לזכות במעבדת ניסויים חיה למוצריה המגוונים. לממשל האמריקני יש אינטרס בשימור הסכסוך הישראלי-פלשתינאי על אש קטנה, תוך שמירת הסטטוס-קוו שמעודד מירוץ חימוש בין כל המדינות השכנות. חיל האוויר שלנו מספק משוב קריטי בזמן-אמת ליצרני מסוק האפאצ'י: זה ידע צבאי ששווה מיליארדים. זו לא קונספירציה: זו המציאות. מי שלא מאמין, שיעשה סיור בחברת רפאל שלנו. הם לא מייצרים שם ספגטי או רהיטים.
לסיכום, "שר המלחמה" הוא סרט חריג בנוף ההוליוודי המשעמם - יצירה חתרנית וביקורתית על אחד הליקויים החמורים ביותר של תרבות המערב. מתחת למעטה התעשייתי והאריזה הנוצצת, מסתתר תסריט חריף שמציג שאלות קשות על כשלונה של האנושות למנוע מלחמות והרג מיותר. מעבר לכך, יש ב"שר המלחמה" הרבה תעוזה - זה לא קל להתעמת חזיתית עם הצביעות הבסיסית של הממשל האמריקני, שכבר מזמן חילחלה עמוק אל ציבור הבוחרים ואף אל מדינות-לוויין כמו ישראל. חיילים, אנא פיקחו את העיניים: אנשים עם חליפות עושים כסף מהמוות שלכם. |
