בריאן כוכב עליון - מונטי פייטון
אנגליה 1979
בימוי: טרי ג'ונס
שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, מייקל פאלין, אריק איידל, טרי ג'ונס, טרי גיליאם
"בריאן כוכב עליון", או "חיי בריאן" כפי שהיו אמורים לתרגם את שם הסרט לעברית, היא סאטירה מצחיקה עד כאב-בטן כרוני המיועדת בעיקר לחילונים. חבורת מונטי פייטון היתה אז בשיא הצלחתה והשפעתה. הפייטונים מכסחים את המיתוס של ישו בלי רחמים, שולחים חיצים מורעלים אל האימפריאליזם המערבי, הטמטום המזרח-תיכוני, הקנאות הדתית לסוגיה, הפמיניזם הרדיקלי ובדרך מצליחים לשחוט גם את מחזות הזמר של אנדרו לויד וובר, ובראשם "ישו כוכב עליון" (Jesus Christ Superstar).
התרגום העברי של שם הסרט בוטה מאוד בקשר לדמיון אל המחזמר של וובר. רבים מאתנו מכירים את שיר הסיום ("אולווייז לוק אט דה ברייט סייד אוף לייף"), ורבים חושבים שהוא סתם שיר חמוד ואופטימי; אבל יש ב"בריאן" הרבה מעבר לפרודיה. הוא מכריח את הצופה להתייחס בצורה הרבה יותר מפוכחת אל המיתוסים עליהם גדל (במיוחד אם הוא נוצרי), ולהבין שבכל סיפור טרגי יש גרעין בריא של בדיחה מצויינת.
העלילה פשוטה, כמעט ילדותית: בריאן, כלומניק חצי-יהודי חצי-רומאי, מצטרף למחתרת יהודית אנטי-רומאית, משתתף בפעולות גרילה נגד הכיבוש, ומוצא את עצמו בסוף הסיפור במעמד של "משיח" שנצלב למוות. בדרך הוא לומד שאמא שלו זונה, שהמחתרות היהודית מפולגות ואימפוטנטיות, שהכיבוש הרומאי לא כל כך נורא, שחלק מהמנהיגים הרומאים הם אדיוטים גמורים, שהיהודים מחפשים משיח חדש מתחת לכל עץ רענן, ושלאף אחד לא ממש איכפת שהוא הולך למות.
התסריט עמוס בשלל בדיחות חזותיות ומילוליות נהדרות, במיטב המסורת התסריטאית של הפייטונים ושות', שרק הלכה והשתפרה עם השנים. מלבד הסצינה האגדית של "ביגוס דיקוס" הרומאי, "בריאן כוכב עליון" מתהדר ברגעים רבים שקשה לשכוח: הנשים הסוקלות, המצורע-לשעבר, נביאי השקר, חטיפת החייזרים, המפגש של בריאן העירום עם קהל מעריציו, האמא המרוגזת של בריאן, הרומאי האדיב בתור לצליבה - ועוד ועוד.
מכיוון שהפייטונים נכנסו בצורה כה בוטה בדת הנוצרית, לא מפליא לגלות שחברת EMI ביטלה את המימון לסרט כמה ימים לפני היציאה לצילומים בתוניס (מישהו קרא את התסריט רק ברגע האחרון). בזכות נדיבותו המפתיעה של ג'ורג' הריסון ז"ל (חבר ה'ביטלס'), מעריץ נלהב של הפייטונים וחבר טוב של אריק איידל, השיגו הפייטונים את התקציב החסר (2 מליון דולר, ובסך הכל עמד התקציב על 4 מליון דולר של 1979) ויצאו לדרך לעשות היסטוריה קולנועית.
חלק גדול מהקסם של "בריאן" טמון בעובדה שהפייטונים העתיקו את המנטליות הבריטית אל המזרח התיכון. כך אנחנו מוצאים את עצמנו במדבר שומם "בערך בשעת התה", נהנים ממבטא קוקני של פשוטי העם, מתענגים על האיפוק האנגלי של הרומאי הממונה על אירגון הצליבות, ונהנים להשוות את המנדט הבריטי על פלשתינה לכיבוש הרומאי על ירושלים ויהודה. יש בכך יותר משמץ של אמת: בלי המנדט הבריטי הארור, שבנה כאן תשתית מינימלית, לא בטוח שמדינת ישראל היתה מצליחה לקום כפי שהיא היום.
הפייטונים מנצלים את הפער הקומי בין הנימוס הלונדוני המצוחצח ובין המציאות הלבנטינית, עד קצה גבול יכולתם. כאשר 'יחידת המתאבדים של יהודה', חמושה בשפם היטלראי ומבטא גרמני כבד, מבצעת התאבדות המונית -- אף אחד לא מופתע באמת: זוהי פרודיה בוטה מאוד על הציונות הקיצונית (למנהיג המחתרת קוראים 'אוטו'), שנחתכה ברובה מן הסרט. היהודים נתפסים כאן לא רק בתור חבורה של אנשים אומללים ונדכאים, המחפשים נואשות אחרי גואל שיצליח למלט אותם מן העוני וחוסר התקווה של ההווה; היהודים הנאבקים נגד הכיבוש הרומאי חוטפים מהפייטונים ביקורת קשה על הפילוג הפנימי, המחנאות ההרסנית והפנאטיזם הפוליטי שמוביל לאובדנם.
אם משווים את "בריאן כוכב עליון" לסרטים אחרים שעסקו בישו ("ישו כוכב עליון" משנת 1973 כמובן, אבל גם "הפיתוי האחרון של ישו" מאת סקורסזה, או "הפסיון של ישו" חסר-ההומור מאת גיבסון), אפשר לראות ש'בריאן' התיישן טוב יותר ממתחריו. אמנם 'הפסיון' ו'הפיתוי' עוררו סקנדלים פוליטיים גדולים לא פחות מאשר 'בריאן', אבל רק היצירה של הפייטונים לא התייחסה לעצמה כאל אמנות גדולה, אלא כסאטירה שבאה לבחון את גבולות ההומור והסבלנות החברתית.
העובדה שיוצרי "בריאן" לא לקחו שום דבר ברצינות, עזרה ל'בריאן' לרחף בעליצות מעל שנות השמונים והתשעים עד לימי הדיוידי שלנו, בהם חגגו הפייטונים את הסרט עם מהדורת "יומולדת 25" חגיגית שזכתה להצלחה יפה, כולל הקרנות מחודשות בקולנוע. ב-2008 יצאה גרסת דיוידי כפולה (Immaculate Edition DVD) עם שלל בונוסים וסרט תיעודי חדש. כמה מדינות שסירבו להקרין את הסרט בזמן אמת (סוף שנות השבעים) הסכימו לתקן את טעותן, והודו בכך שמדובר בקלאסיקה בריטית שנונה ובלתי מזיקה.
גם כשחקנים, הפייטונים מתעלים על עצמם כאן - כל אחד מהחבורה מגלם תפקידים רבים ושונים זה מזה. עם זאת, שניים מן הפייטונים מובילים ברמת המשחק שלהם (אריק איידל ומייקל פאלין), ועדיין קשה לשכוח את טרי ג'ונס בתפקיד אמו השמנה, הוולגרית והחביבה של בריאן. גרהם צ'פמן, שגילם כאן את בריאן, נפטר תשע שנים לאחר יציאת הסרט. "בריאן כוכב עליון", בסופו של חשבון, הוא סרט כל כך מצחיק, עד שמומלץ להצטייד בשתי חבילות חיתולים לפני כל צפייה.
אחד הנושאים המרכזיים ב'בריאן כוכב עליון' הוא היחיד מול החברה. בריאן מוצא את עצמו נאבק בקבוצות של אנשים, המורכבות מאנשים שלא רוצים לחשוב באופן עצמאי. לא רק היהודים מתנהגים כמו עדר של כבשים חסרות-שכל, אלא גם הרומאים הולכים שבי אחרי מנהיגים מטופשים (פונטיוס פילאטוס הוא אוויל גמור, עם ליקוי דיבור משעשע). וגם כאשר האנשים מביעים את דעתם כדי להבדיל את עצמם זה מזה, הם עושים זאת בצורה הרסנית, המובילה לפילוג פוליטי קיצוני. יוצא שהיהודים נדפקים פעמיים: הם הולכים כעיוורים אחרי כל נביא-שקר מתוצרת בית, לא מסוגלים להתארגן כדי להתמודד מול אויבים חיצוניים - ולא מסוגלים להודות שגם שלטון זר יכול להביא איתו דברים טובים.
הפייטונים הוציאו את "בריאן" כ-6 שנים לאחר שהגרסה הקולנועית של "ישו כוכב עליון" יצאה למסכים. המחזמר של טים רייס ואנדרו לויד וובר עלה על הבמות ב-1970 והפך ללהיט ענק. ברור לחלוטין שמונטי פייטון לא היו ממש מרוצים מכך שהצמד רייס-וובר עושה כסף מוולגריזציה של המיתולוגיה הנוצרית. עוד יותר ברור שהם לא התלהבו מן הנסיון של רייס לתרגם את תקופת ישו לתקופה הנוכחית במערב, ובמיוחד רעיון ה"כוכבות" שכל כך השתנה עם השנים. לכן צריך לראות את "ישו כוכב עליון" של וובר-רייס כתרגיל הכנה, לפני שקופצים על "בריאן" כמוצאי שלל רב. גם כותבי הסאטירה הישראלית "היהודים באים" התבססו על 'בריאן כוכב עליון' כאשר כתבו חלק גדול מן המערכונים הטובים ביותר שלהם.
"בסדר! אשחרר את בווייאן!"
לסיכום, הסרט "בריאן כוכב עליון" הוא סאטירה קולנועית נפלאה על הדת המאורגנת, הנטייה האנושית ללכת אחרי העדר בלי לחשוב, המרדף האינסופי אחרי נביאי-זעם ומשיחי-שקר, כסילותה של האימפריה הרומית, הפרימיטיביזם הממאיר של תושבי המזרח התיכון - והנסיונות של כמה אמנים להתייחס אל ישו בתור "כוכב" נחשק. מעטים הצליחו לעשות את זה כל כך טוב כמו הפייטונים הבריטים. השנים הרבות שעברו מאז 1979 לא פגעו כלל במוניטין האגדי שיצא לסרט השנון, המהודק, המקצועי, המצחיק וכל-כך-בריטי הזה. הסרט מצדיק צפיות חוזרות ושינון משפטים נפלאים, שהם רבים מספור במקרה הזה.
|
