ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

קינג קונג

King Kong

ארה"ב 2005

בימוי: פיטר ג'קסון

שחקנים: נעמי ווטס, ג'ק בלאק, אדריאן ברודי

 

"קינג קונג" הוא לא הפרויקט הכי גדול של הבמאי פיטר ג'קסון. אחרי פסגת 'שר הטבעות', שיא של פעם בחיים, נראה כי ג'קסון יתקשה לשחזר את ההישג ההוא. כאן הוא לקח על עצמו להגשים את חלום ילדותו, ושילם את המחיר על אנוכיותו. הסיפור על גורילה ענקית שמתאהבת בבחורה בלונדינית נשאר מופרך, וכל האפקטים שבעולם - אפילו כאלה שעולים מאות מליוני דולרים - לא יטשטשו את העובדה הזאת. הסרט שווה צפייה אך ורק על מסך גדול ומערכת 'סראונד' מעודכנת. לא מצדיק שכירת דיוידי ביתי.

 

תרומתו של פיטר ג'קסון ל'קינג קונג' מסתכמת בפרנסת עובדיה הנאמנים של חברת אנימציה ממוחשבת. כל השאר זה רק רעש-רקע. הצופה ההמום נחשף לדינוזאורים מכל הסוגים והמינים, שנעים בחינניות ובטבעיות גדולה עשרות מונים מ"פארק היורה" של ספילברג. עצם העובדה שג'קסון נכנס לליגה של במאי 'מלתעות' ו'אי-טי' רק מוכיחה שג'קסון ממלא את מקומו של יצרן הבלוק-באסטרים התורן - לא בדיוק המיקום המוצלח ביותר בתעשייה להתפתח מבחינה אמנותית.

 

קינג קונג - גדול יותר, מקורי פחות
קינג קונג - גדול יותר, מקורי פחות

 

אז למה ללכת לראות את 'קינג קונג' ולשלם עליו 30-35 שקלים? התשובה - אפקטים, אפקטים ושוב אפקטים. כמו כל דבר בחיים, הסרט מתחלק לשלושה: בפרק הראשון אנו מקבלים את הרקע החברתי-כלכלי ליציאת הספינה לדרכה. המשבר הכלכלי הנורא של שנות השלושים, מצוקת הרעב של תושבי ניו-יורק, המיתון בשוק הבידור, אבטלת השחקנים. אנו נפגשים עם נעמי ווטס, בתפקיד השחקנית אן דארו. אנו מבינים מה מניע אותה. ג'קסון מכיר לנו את צוות הספינה, את המתחים הפנימיים ואת מערכות היחסים על הסיפון ובתוך הירכתיים. אפשר לומר בכנות שהחלק הזה ב'קינג קונג' - משעמם יחסית, אפילו למי שמתורגל לצפייה באפוסים של שלוש שעות.

 

החלק השני, במפתיע, הוא גם המעניין ביותר: הספינה מגיעה אל אי הגולגולת (Skull Island), ונחשפת לשורה של תופעות מדהימות: שבט אפריקני מוזר שמקריב נשים לקורבן, עולם טרופי פרה-היסטורי עם דינוזאורים, עטלפי-ענק וחרקים עצומים (מישהו אמר עכביש כמו 'שילוב' מ"שר הטבעות" ולא קיבל חרקים חדשים?). כאן ג'קסון וצוותו נמצאים במיטבם: הקרבות מהממים, הדינוזאורים מטמטמים, החרקים מותחים את העצבים. פשוט נפלא. בשביל זה אנשים הולכים לקולנוע. ברונטוזאורוסים מתרוצצים, טירקסים טורפים - הכל דופק כמו שעון.

 

החלק השלישי והמאכזב-יחסית הוא החזרה לניו-יורק עם קינג קונג בתפקיד כוכב הקרקס. כאן נהרס כל אלמנט ההפתעה: אנחנו כבר יודעים שהגורילה הענקית תטפס על בניין ה'אמפייר סטייט בילדינג' -- אף מילה על התאומים, שבשנות השלושים עוד לא נבנו -- ואז יבואו המטוסים ויירו בה למוות עם מקלעים. כאן הסיפור נע על מסלול ידוע-מראש ולא מצליח לייצר הפתעות חזותיות שחורגות מן המיתולוגיה הידועה של הקולנוע האמריקני. האם עצוב לנו שמר קונג נפטר? לא ממש. ראינו כבר את כמות הגוויות שהשאיר מאחוריו באי הגולגולת בלי סיבה נראית לעין. הוא לא טיפוס חביב במיוחד, למרות מאמציו של ג'קסון (והשחקן אנדי סירקיס) להפוך את הקוף לדמות עמוקה.

 

מצד אחד, באמת נחמד לקבל סרט גדוש של שלוש שעות במחיר כרטיס רגיל. בדרך כלל אנחנו מקבלים, לכל היותר, שעתיים. כאן מקבלים את כל שלושת המנות - מתאבן, מנה בשרית וקינוח עשיר בכולסטרול. ומצד שני, 'שר הטבעות' היה כל כך הרבה יותר מעניין, מורכב, משכנע, אמין, רב-זוויתי, חדשני ומפתיע, עד שלא נותר אלא להחמיץ פנים ולמהר החוצה. עם כל הכבוד למדע הפסיכולוגיה, אין הרבה טעם לבנות תיאוריות פוסט-פמיניסטיות על התנהגותו של קוף דמיוני בגודל של בניין משרדים קטן. מי שבונה פרשנויות סבוכות על קינג קונג כאלגוריה על גבריות - לא מבין את פיטר ג'קסון ואת המשיכה שלו לפעלולים, פעולה ובידור. אחרי הכל - לא ג'קסון כתב את 'שר הטבעות'. הוא רק ידע לתרגם את היצירה אל המסך הגדול בצורה מקצועית.

 

אישיותו הלא-סבוכה-במיוחד של קונג היתה יכולה לעורר שאלות מעניינות למדי, כמו: מדוע הגברת דארו נמשכת אליו? מדוע לא הרג אותה, כמו שאר הקורבנות? ממתי יכולים קופים להעריך יופי אנושי, במיוחד כאשר מדובר בפרצוף כה קטן ושברירי? מה הופך את קונג לדמות מורכבת יותר מן האנשים שמסביבה? למה הוא בודד כל כך? איפה אשתו וילדיו? פיטר ג'קסון דווקא משליך לעברנו שלד ענק של גורילה, ובכך מחדד את המסתורין: האם אשתו נהרגה? האם זרעו של קונג הסתיים? לא ברור לנו, אבל כנראה שלא איכפת לנו ממש. אפילו גורלו האכזר של השחקן אנדי סירקיס (גולום ב'שר הטבעות', והטבח ב'קונג') לא מזרים דמעות לעיניים. אף אחד לא בוכה כאן על אף אחד.

 

לסיכום, "קינג קונג" חזק באפקטים וחלש בסיפור. כיף גדול לראות את היצורים הפרה-היסטוריים מתגוששים עם כמה בני-אדם זעירים, ועוד יותר קל להנות מן האפקטים העדכניים ביותר שתעשיית ההיי-טק יכולה להציע. פחות מושך להתעניין בגורלו של סופר-שימפנזה שמתמכר לשקיעות-שמש קיטשיות. האם אכן "היופי הרג את החיה"? ג'קסון לא מצליח לגרום לנו להרהר בשאלה הזאת, שנזרקת לחלל האוויר בשנייה האחרונה. עוד פחות כיף להתעסק באיכות המשחק של כשרונות מבוזבזים כמו ווטס, בלאק או ברודי - שלא מתבלטים לטובה בתפקידיהם. ג'קסון אמנם הגשים את חלום נעוריו, וזה נחמד, אבל אפשר לצפות ממנו לבחור תסריט קצת יותר מעניין בפעם הבאה שיזעיק אותנו לקולנוע.

קינג קונג מת. יחי הונג קונג, או סיליקון ואדי