להרוג את ביל – חלק 1ארה"ב 2003בימוי: קוונטין טרנטינובכיכוב: אומה ת'ורמן, לוסי לו, דריל האנה
כן, טרנטינו הוא במאי מוכשר. הוא מנהיג כת מאמינים פעילה, דינמית, הנעה בין גילאי בר-מצווה
ועד כשלושים וחמש. יש אנשים שממש מעריצים את הבחור הזה. ובגלל מה? בגלל שהוא כתב
וביים שני סרטים בכלל לא רעים, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה". נכון, גם ג'קי בראון היה לא
רע, אבל לא צריך להתייחס אליו ברצינות גדולה מדי. טרנטינו שולט היטב בסלנג של פושעים
שנונים, כותב דיאלוגים מהירים ויודע להזיז מצלמה ממקום למקום. אבל כאן זה מסתיים.
"להרוג את ביל" הוא לא יותר מסרט פעולה מסוגנן, שראינו כמוהו רבות. הוא פונה לקהל גברי שטוף טוסטסטרון, חובב חרבות וכוסיות מעופפות. הוא מציג לראווה יצירה ריקנית, אלימה ללא סיבה, שמנסה להתכתב עם מגוון ז'אנרים החביבים על הבמאי: אנימציה יפנית, סרטי קונג-פו, קומיקס ישן, ותו לא. זה תמיד כיף לראות את אומה ת'ורמן מניפה להבים חדים מול צבא של לוחמים מעונבים, אבל הרשו לי לפוגג את מסך ההערצה. ראשית, סצינת השיא של הסרט: ת'ורמן מול 50 מחזיקי-חרבות מסורסים. היא דומה להכעיס לסצינת הקרב ההמונית של ניאו (קיאנו ריבס) מול גדוד סוכני סמית' בפרק השני והכושל-להחריד של המטריקס. שנית, היא מופרכת מבחינה עובדתית, שכן לא ייתכן שאדם אחד, במיוחד כשמדובר בבחורה צנומה ורכה כמו ת'ורמן, סוג של מקל ארטיק שרק עכשיו יצא מתרדמת ארוכה, יתמודד בקרב מול חמישים וינצח את כולם, טוב ומהיר ככל שיהיה. מתי לאחרונה ראיתם חמישים לוחמים מחכים לתורם בנימוס, בסגנון "עכשיו אתה תלך, אני מחכה בינתיים בצד"? זה לא מחזיק מים, לא בסרטים הונג-קונגיים סוג ב', ובוודאי שלא כאן. יותר מדי דיו או ביטים של מחשב נשפכו לחינם על הפסקולים ה"נורא קוליים" שאוסף טרנטינו לסרטיו המהוללים-מדי. יותר מדי זעקות פליאה ונהמות סגידה נשמעו באולם, כאשר כמה חובבי קולנוע ניסו להעמיד פנים שאקשן מרהיב הוא סוג של יציאה פילוסופית מתוחכמת. "להרוג את ביל" הוא רק סרט פעולה, לא יותר. הדמויות משורטטות בשטחיות יתרה, העלילה חסרת הגיון ועומק, הדיאלוגים משעממים ונפוחים, העריכה בינונית, המוטיבים המרכזיים (נקמה, נקמה ושוב נקמה) שדופים, ומעל כל הסרט מרחפת אווירה של שביעות-רצון עצמית שהיא בלתי מנומקת. אוקיי, אני בהחלט מסכים שמדובר בצפייה כייפית למדי לחובבי שיסוף רדוד, אבל בבקשה להרגיע את ההתלהבות שלכם, ילדים. יש יצירות קולנועיות יותר משמעותיות.
עד כאן חלקו הראשון של 'קיל ביל'. אשמח לצפות בחלק השני ולשפוך את דעתי על המקלדת. בינתיים אני מצדיע לכל המבקרים שלא נפלו מהרגליים, ושולח לשון ארוכה ומלומדת כלפי כל הפנאטים, חברי מסדר הטרנטינואים, שחושבים שאקשן זה פילוסופיה.
|