האיש שבפניםThe Inside Manארה''ב 2006בימוי: ספייק לישחקנים: דנזל וושינגטון, קלייב אואן, ויליאם דפו, ג'ודי פוסטר, כריסטופר פלאמר, צ'יווטל אג'יאופור
"האיש שבפנים" הוא סיפור על שוד מוצדק: לגיטימציה מוחלטת של פשע גדול. הבמאי ספייק לי משרטט את הרקע החברתי מאחורי פריצה מתוחכמת לבנק ניו-יורקי מבוסס, ומפעיל שורה ארוכה של טכניקות הכשרה והלבנה כלפי העבריינים ומניעיהם. זו דרמה חתרנית על צדק חלוקתי, נקמה באליטות והפרה צפויה-מראש של הסדר החברתי הקיים. דנזל וושינגטון בתפקיד הראשי מוכיח שוב שהוא השחקן השחור המוכשר ביותר בהוליווד, אבל זהו התסריט השנון והעריכה המהירה שמחזיקים את הצופה במתח עד השנייה האחרונה. הסיפור מתחיל פשוט, ואז מתחיל לייצר חידות ולאתגר את מוחו של הצופה. בנק נשדד בלב מנהטן על ידי כנופיה של צעירים מתוחכמים להפליא. המשטרה מגיעה בכוחות גדולים עם הבלש קית' פרייז'ר (דנזל וושינגטון). יו"ר הבנק, מליונר קשיש (ולבן, כמובן) בשם ארתור קייס, חרד מפני גילוי סוד אפל. הוא שוכר את שירותיה של מדלן ווייט (ג'ודי פוסטר), אשת עסקים ערמומית ומקושרת-היטב, כדי שתוציא עבורו את הערמונים מן האש. כולם מנסים להתמודד מול מוחו האפל של השודד דלטון ראסל (קלייב אואן), שתכנן את כל צעדיו היטב.
אז מה הופך את "האיש שבפנים" לסרט מעניין, ולא עוד סיפור משמים על שוד בנק? הטריק טמון בתסריט, ולא במשחק או באפקטים. התסריט של ראסל ג'ווירטס הופך את התמונה על פניה, ושואל את הצופים שאלות קשות: מיהו הפושע האמיתי? על מי מגן שלטון החוק? מי פוגע באינטרס הציבורי? מי ראוי לגינוי? מה צריך לעשות אדם הגון במצב שכזה? איפה עובר הגבול בין 'כשר ומסריח' לבין אסור לחלוטין? התשובות מפתיעות, לעתים קשות לעיכול. מסתבר שמה שמוגדר כ"שוד" הוא למעשה תרגיל של צדק חברתי בפעולה, ומנגנוני המשטרה והחקירה עלולים להיטיב עם האנשים הרעים אם לא יפצחו את הסוד במהרה. כיצד הופך אדם אחד למליונר גדול, ומי נפגע בתהליך צבירת העושר? לפי שיטתו של ספייק לי, אין מליונרים נקיים. תהליך ההתעשרות מלוכלך מעצם טבעו. לכן תפקידו של הבלש ב"האיש שבפנים" הוא לא לאכוף את החוק והסדר, אלא לברר מי מנסה לדפוק אותו בשם שלטון הלבנים הכוחניים. כך הוא מצליח להתמודד מול ברוני הכוח ועדיין לשמור על מקום עבודתו. בדרך עובר הצופה סדרת ניפוצי מיתוסים וסטריאוטיפים שאמורה לתחזק את רעננות מחשבתו: העבריין יכול להיות איש רודף-צדק, המשטרה יכולה להיות רקובה מבפנים, הפוליטיקאים יכולים להיות חלק מן הפשע המאורגן, וגם ההיפך הוא הנכון. ההברקות של "האיש שבפנים" אינן מהפכניות, וזו לא הפעם הראשונה שצופה הקולנוע אמור להיחשף אליהן. הנטייה של הקולנוע האמריקני להעריץ את דמותו של העבריין החופשי ולהשמיץ את מנגנוני אכיפת החוק -- ידועה ומוכרת. לא צריך להיות קלינט איסטווד כדי לעסוק בפער שבין כוח ובין צדק, ובשחיתות המפעמת בליבה של התרבות האמריקנית בחוף המזרחי והמערבי כאחד. אלא שכאן אין גלוריפקיציה בגרוש, כי ספייק לי לא מעריץ אף אחד באמת. כל הדמויות הן שנויות במחלוקת, ובכולן יש יותר מקורטוב של גיחוך. "האיש שבפנים" לא רוצה שנאהב אף דמות, אבל ישמח לגרום לנו לחשוב מחדש על ערעור יסודות הסדר החברתי הקיים. מעבר למשחקי העברות הכספים, תאוות הבצע הכללית וחשיפת סודות העבר, "האיש שבפנים" שולח כמה חיצים מורעלים אל עבר האליטה הלבנה של ניו-יורק. מי שנמצא בצד השמאלי של המפה הפוליטית מאז משבר 9/11 לא יופתע כאשר ייתקל בסצינה שבה ג'ודי פוסטר מנסה לארגן לבן משפחת בן-לאדן דירת פאר סודית בלב העיר הפגועה. הצד הבעייתי של כל התעשרות באשר היא מרחף כצל מאיים על הסרט כולו, אך לא פוגע באפקטיביות שלו כמותחן עירוני מהוקצע. אחרי הכל, לא מדובר כאן ביצירת מופת מסוגננת בעלת מבנה ייחודי -- אבל בתסריט מפעמת רוח בריאה של ספקנות חצי-זועמת.
לסיכום, "האיש שבפנים" הוא מותחן אפקטיבי, מהיר ושנון, שמצליח לספק את הסחורה תוך עקיצה מתמדת של מוסכמות חברתיות מאובקות. הוא מכשיר את ביטולן של כמה מן המוסכמות המעמדיות של הכרך הניו-יורקי, וקורא לרצוח כמה פרות קדושות בתהליך הצדק החלוקתי החדש והמכאיב. הנכונות לתקוף את העושר הלבן בעזרת דמות שחורה מן המעמד הבינוני-נמוך של המגזר הציבורי אינה חסרת תקדים, אבל היא מעוררת תקווה: אולי חלק קטן מן הציבור האמריקני ילמד להביט על שלטון החוק באופן מושכל, רב-מימדי, והרבה פחות סטריאוטיפי. אחרי הכל - השודדים האמיתיים של אמריקה עדיין לא נלכדו. |
