משפחת סופר-עלThe Incrediblesארה"ב 2004 - אולפני פיקסארבימוי ותסריט: בראד בירדמדבבים: בראד בירד, הולי האנטר, סמואל ל. ג'קסון, ג'ייסון לי, קרייג טי. נלסון
משפחת סופר-על היא שילוב של פארודיה אורבנית, קומדיה משפחתית נאיבית, סרט פעולה שגרתי ופנטזיית אנימציה יצירתית. היא קורצת ליודעי-דבר בשלל קישורים והפניות ליצירות אמנות ובידור רבות, ובמקביל מקדמת סיפור פשוט ועממי על משפחה הנחלצת ממשבר באמצעות הרפתקה. הסרט מגרה את העיניים בשורה ארוכה של פעלולי אנימציה, זורק בדיחה שנונה כל מספר שניות, ובמקביל דואג שהסיפור יחזיק מעמד ועניין עד השנייה האחרונה. בראבו! הגדולה המרכזית של משפחת סופר-על (באנגלית: "דה אינקרדיבלס") היא ביכולתו ליצור הזדהות. צוות ההפקה של פיקסאר ודיסני, כמו הבמאי בראד בירד, מבינים היטב את הקהל האמריקני הטיפוסי: זה קהל ששבוי ברובו בתוך שיגרה שוחקת של עבודה משעממת ומשפחה מעצבנת. הקהל הזה מת להרפתקה, מת ליציאה מן הרוטינה, ומשתוקק להרמוניה משפחתית מחודשת. הפרולטריון והבורגנות רודפים אחרי תענוגות ראשוניים שיעזרו להם להרגיש שהם באמת *חיים* ושולטים על גורלם, ולא משמשים בורג במכונה החברתית.
התשתית הקומית של התסריט היא הפער בין הפוטנציאל העל-אנושי ובין השיגרה של הפרברים. כמעט לכל אורך הסרט משתעשעים יוצריו באותו מתח בלתי-פתיר בין דמויות בעלות כוחות בלתי-שגרתיים ובין המציאות האפרורית בה הם נאלצים לחיות. זו ההברקה המרכזית של הסיפור, וניתן להוציא ממנה אינספור פנינים של מצבים, היגדים ופעולות. אבל יותר חשוב מכך: זה גם עובד במישור האנושי הבסיסי ביותר, דהיינו באפשרות שלנו להזדהות עם המרחק שבין מה שאנחנו רוצים ובין מה שאנחנו יכולים. כולנו רוצים לעוף, לנסוע רחוק, להציל את העולם, לזכות בתהילה, להיות גיבורים ומיוחדים - אבל העולם לא מאפשר לנו לעשות זאת. מלבד המישור התסריטאי, אולפני פיקסאר שוב מצליחים להוציא תחת ידם אינספור המצאות ויזואליות צבעוניות שמהממות את העיניים. בהשוואה לסרט מתון ומשפחתי כמו 'מוצאים את נמו', נראה שמדובר הפעם בסרט שפונה לקהל מעט יותר מבוגר, שכן הפעם קצב ההתרחשויות מוגבר והכל מתנהל במהירות של פרק במשפחת סימפסון. זה לא סרט לפעוטות. הסצינות מתפרשות על פני שטח רב, ומציגות אוסף גדול של מבנים, מקומות וחדרים. בהתחשב בעובדה שהעסק נמשך 117 דקות, הפיקסארים הצליחו לדחוס הרבה מאוד תוכן למעט מאוד זמן. שיטת השיווק המשפחתית של דיסני שוב פונה לכל הקהלים: האב המתוסכל שרוצה אקשן, האם הדואגת שרוצה לשמור על בעלה קרוב לבית, הנערה המתבגרת שחשה ניכור כלפי שאר משפחתה, הילדון שטוף-האנרגיה שמחפש פורקן פיזי לכוחותיו הבלתי-נדלים. כל קהל-יעד זוכה כאן לייצוג, במטרה לקרב את הצופה ליוצר. עם זאת, הכל נעשה בחן רב, בשנינות ותוך מחשבה רבה. לסרט אין רגעי קיטש מביכים, מינון האירוניה שומר על רמה בריאה, ואין סצינות מיותרות. הכל דופק כמו שעון, אפילו כאשר נדמה שהשורה "הבנת ערך החיים איננה חולשה" היא סוג של פטפוט הוליוודי שדוחפים לנו בכוח לגרון. אין טעם לחפש משמעויות עמוקות מדי במשפחת סופר-על, ואין כאן טכניקות קולנועיות שישנו לחלוטין את פני הקולנוע. בצפייה שטחית, ברור שיש כאן התבססות על אייקוני-תרבות כגון סדרת סרטי ג'יימס בונד, ספרי הקומיקס של שנות החמישים, קצת מטריקס (דאש חומק ממכותיו של ה'סוכן'), קצת סופרמן ולא-מעט מלחמת הכוכבים. מומחי פופ יבחינו, מן הסתם, בהפניות נוספות; למשל, ברור לחלוטין שהתמנון הקטן שיושב על שולחן החללית (המסיעה את הגיבור אל האי) הוא מחווה ל'אוקטופוסי' של בונד. וזו רק דוגמה קטנה אחת. לסיכום, משפחת סופר-על היא בידור מעולה - הן ברמה הטכנולוגית, הן ברמה המבנית והן ברמה הקומית. הוא בהחלט ראוי לצפייה חוזרת בדי-וי-די בגלל עומס הפרטים, אבל אין בו יותר ממה שאנחנו מצפים לקבל בסרט של דיסני. סביר להניח שהוא יתיישן תוך עשרים שנה בגלל השיפורים בטכניקות האנימציה הממוחשבת. פיקסאר נותנים תמורה מלאה לכסף, לא מספקים יותר ממוצר בידורי קצר-ימים, ועדיין - אין רגע דל. |
