אינספשן / התחלה

Inception

ארה''ב 2010

בימוי: כריסטופר נולאן




הפקה ותסריט: אמה תומאס, כריסטופר נולאן




משתתפים: ליאונרדו דיקפריו, קן ווטנבה, ג'וזף גורדון-לויט, מריון קוטילרד, אלאן פייג', טום הארדי, סיליאן מרפי, טום ברנג'ר, מייקל קיין




מוסיקה: הנס זימר




אורך: 148 דקות

'אינספשן' הוא סרט מורכב, ארוך ורב-שכבתי. הוא נראה פשטני או הוליוודי בתחילת הדרך, אך כאשר צוללים לתוכו, מגלים נסיון מעניין לבדוק את הדמיון שבין הקולנוע ובין החלום. אנחנו חולמים כל הזמן, ובמובן מסוים משמש הקולנוע כלי 'הזייתי' שנותן לנו הזדמנות לחלום בעודנו ערים. ב'אינספשן' מנסה הבמאי כריסטופר נולאן לשרטט מספר שכבות לחלום, ותוהה כיצד ניתן לצאת מכולן.

במסווה של מותחן קצבי עם מטרה אובייקטיבית, נולאן לוקח אותנו למבוך-מראות של חלומות בתוך חלומות. הגיבור, דמות מפוקפקת בשם דומיניק 'דום' קוב (ליאונרדו דיקפריו), למעשה מנסה לעכל אובדן של אישה אהובה. הוא מגלה שדמותה רודפת אחריו לכל מקום, ולאורך העלילה הוא חווה הכחשה, פחד, כעס, עצב והשלמה. אך למרות שנדמה לנו שהוא מצליח לשוב אל המציאות, נולאן זורע ספקות בנוגע ליכולת של קוב להתעורר.

 

הלכה למעשה, 'אינספשן' הוא חלום אחד ענק, שמתוכו אנחנו מתעוררים רק בסיומו של הסרט. מכיוון שפסיכואנליטיקנים מצאו קשר ישיר בין מים ובין חלומות, אנחנו מקבלים בסרט מגוון עצום של התייחסויות לנושא המים: מי-ים, שטפונות, אגמים, גלים סוערים שהורסים בתי-חוף, צלילה וטביעה, גשם שוטף, קרח, הרי שלג, אמבטיות קרות, כוסות מים ואלכוהול בפאב, ועוד ועוד. לכל חלום יש עוד 'שכבה', והוא מתנהל בזמן משלו. כך גם נולדת הסכנה של החלום: אם תצלול עמוק מדי, לא תוכל לשוב - אולי אפילו תמות, או שתישאר בתוך סוג של 'לימבו' שהוא איננו המציאות.

 

ב'אינספשן' יש אלמנטים של פילם-נואר, במיוחד הציניות הקרה של המקצוענים המחוייטים, העובדים למעשה כמו בלשים פרטיים. אלמנט פילם-נוארי נוסף הוא אשתו (החיה/מתה) של קוב, המכונה מאל; היא חודרת אל החלום כמו פאם-פאטאל, ומאיימת לשבש אותו שוב ושוב. כמעט כל שאר הדמויות, מלבד קוב ומאל, הן שטוחות וחד-מימדיות, קצת כמו בחלום.

 

עלילת הסרט כאילו נועדה לשרת את בני הזוג במאמציהם להחלים מן הטראומה המשותפת שלהם, אך אינו מוכן לספק סוף קל ונוח לצופים. הפסקול המדהים של הנס זימר, שהיה מועמד לאוסקר, כולל בתוכו טריק חכם: ניגון השיר 'נו, ז'ה נה רגרט ריין' של הזמרת האגדית אדית פיאף, במהירות נמוכה מאוד. הטריק הטכני הזה סיפק את ההשראה הישירה לחלק מן המוטיבים והעיבודים, למשל השימוש בחצוצרות סופר-בומבסטיות.

 

בשביל להבין את 'אינספשן' לעומקו, צריך קודם כל לשים בצד את התירוץ התסריטאי המרכזי להתקדמות עלילת המתח: זהו כמובן הנסיון המאומץ להשתיל מחשבה מסוימת במוחו של רוברט פישר, בנו של טייקון אנרגיה חולה. צוות המומחים הבונה את המזימה נגד פישר מזכיר מאוד צוות של אנשי קולנוע, במסע להפקת סרט. יש לנו שחקנים, מעצבים, מפיק, במאי וכל מה שצריך. כך נבנה עוד קו המעמיק את ההקבלה בין החוויה הקולנועית לחווית החלום, ומדגיש כי בכל סרט טוב - הבמאי וצוותו מנסים להחדיר לנו רעיונות למוח, בזמן שאנחנו רק נהנים מן הסיפור.

 

אינספשן - קולנוע שהוא חלום בתוך חלום בתוך חלום

 

אחד המרכיבים המעניינים בהתפתחות התסריט של 'אינספשן' הוא השאלה הפילוסופית הבאה: מתי אנחנו יכולים לדעת בוודאות שהתעוררנו? כולנו הרי חלמנו בעבר. כולנו מכירים את התחושה שבה אנחנו חולמים חלום דרמטי או אפילו כואב, אך לא מצליחים להתעורר ממנו. כולנו גם מכירים מצבים שבהם החלום נראה מספיק מציאותי כדי לשטות בנו, לגרום לנו להמשיך להאמין שזה לא חלום. במקרים רבים, אנחנו מגלים מאוחר מדי שבילינו זמן רב בתוך החלום, בנסיון נואש להבין מה קרה למציאות שלנו. והכי חשוב: בזמן-אמת, איננו מצליחים להבין את פשר האירועים המוזרים המתרחשים מולנו.

 

לכן, כאשר אנחנו מעמיקים בסיפור של 'אינספשן' ונהנים מסצינות האקשן המעופף, גלישת הסקי והמתח סביב הצלחת המשימה, אנחנו למעשה שוקעים בתוך חלום ולעתים שוכחים שאפילו הדמות הראשית, קוב, אינה מצליחה להתעורר מן החלום שלה. המרדף בעיר מומבסה, למשל, נראה יותר מדי 'קולנועי' מכדי להיות אמיתי. גם סצינת מבצר השלג היא בעצם מחווה קולנועית לסרטי ג'יימס בונד. נולאן וצוותו משליכים עלינו אזהרות ורמזים, לפיהם אסור לנו לסמוך על קוב (דיקפריו); שהוא לא אמין, שתת-המודע שלו עמוס במצוקות ופחדים. במחצית השנייה של הסרט אנחנו כבר תוהים בקול רם: האם מקצוען החלומות לא נפל קורבן למשחק של עצמו, על משקל 'הסנדלר הולך יחף'?

 

אחד הרמזים המעניינים לכך שהגברת מאל, אשתו המדוכאת של קוב, לא באמת מתה במציאות, טמונה בסצינת ההתאבדות שלה. קוב מוצא אותה מולו, בבניין סמוך, כשהיא מאיימת לקפוץ. אנחנו כה מתוחים מן המצב, עד שאנחנו שוכחים לשאול שאלה פשוטה: אם קוב נכנס לחדר המלון שלהם ומצא את עקבותיה שם, מה היא עושה פתאום בבניין הסמוך, וכיצד הגיעה לשם בכלל? אבל כאשר אתה נמצא בתוך חלום, אתה לא תמיד שואל את השאלות הנכונות, כי אתה מוכן לאמץ את ההגיון המעוות של החלום.

 

במסגרת סיפורו של קוב, אנחנו משתוקקים לחזרתו הביתה. אנחנו יודעים שיש לו שני ילדים חמודים, ומוכנים לקבל כעובדה את הטענה שאשתו התאבדה והיא איננה. האם יצליח להגיע הביתה? האם יסיים את העבודה ויזכה להנות מקצת חופש? גם זו סיטואציה שכולנו מכירים מחיי היום-יום, שבה אנחנו 'מתים' לחזור למשפחה שלנו. אבל נולאן, בפיקחותו הרבה, משאיר את הסביבון (ה'טוטם' של קוב) מסתובב עוד ועוד, כאילו לומר לנו: הפנטזיה לסוף טוב היא רק ווישפול ת'ינקינג, ולמעשה הכל זה חלום. השיר של אדית פיאף אומר 'אני לא מתחרטת על כלום', אבל נדמה שלגיבור שלנו יש הרבה מאוד חרטות מודחקות, וההתפכחות המוחלטת עדיין רחוקה.

 

במובנים רבים, קוב הוא האדם שלא מוכן להתעורר. הוא שקוע עמוק בתירוצים, סיפורים ומזימות. הוא מסבך לעצמו את החלום *בכוונה* כדי שלא יוכל לחזור. הוא ממציא מבנים בלתי אפשריים, רכבות ששועטות אל תוך ערים, אפקטים מיוחדים שממתיקים לנו את החלום (הסרט) -- אבל ייתכן שאנחנו מתמודדים כאן מול שרלטן, שכבר לא רוצה להתעסק עם המציאות, לא רוצה להיות בזוגיות נורמלית, ואולי אפילו לא רוצה לחזור למשפחתו האמיתית. האם הוא מסומם? הוזה? חולה? מעולף? לא נדע, גם אחרי צפיות רבות.

 

כפי ש'אינספשן' מלמד אותנו על סכנותיו של החלום, הוא טומן בחובו גם מסר אופטימי: כוחו המרפא של החלום. רק לאחר שהוא צולל עמוק מאוד אל מסתרי תת-המודע שלו, הגיבור שלנו (קוב) מבין שהוא חייב להשאיר את עברו מאחוריו. החלום כתהליך של 'ניקוי תודעה', שבו אנו נפטרים ממחשבות-שווא או מנסיונות נושאים לתקן את העבר, הוא חלון הזדמנויות. אך נולאן לא רוצה להעביר מסרים פשטניים שכאלו, וממשיך להזהיר אותנו: גם מי שמאמין שהוא השאיר מאחוריו את החלום, ממשיך לשגות באשליות, לטבוע בהזיות ולהאמין בפנטזיות מושלמות (המפגש עם הילדים).

 

אבל בלי קצת ביקורת שלילית אי אפשר: 'אינספשן' הוא סרט בעייתי, למרות הכל. הוא מעמיס מידע רב על הצופים, והתכונות האפלות שלו (פילם נואר, ריגול תעשייתי, גיבור לא-אמין) פוגמות ביכולות של הצופים להזדהות עם העלילה ועם המניעים של הגיבורים. אחרי הכל, כמה אפשר לאהוב חבורה של נוכלים ומרגלים שמבצעים משימה מלוכלכת וסופר-מניפולטיבית בשביל כסף? זה לא בדיוק 'להציל את העולם'. אין כאן אף דמות ישרה והוגנת שעושה משהו נאצל או משמעותי למען האנושות. משחקו הסביר של דיקפריו, כמו גם העובדה שהוא עדיין לא משכנע בתור אב בוגר לשני ילדים, לא ראוי לשבחים מוגזמים.

 

לסיכום, "אינספשן" הוא הרבה מעבר למותחן פסיכולוגי או מוצר מדע-בדיוני. זהו סיפור של צלילה אל ממלכת החלומות ותת-המודע, שבה קשה להפריד בין הזיה ובין מציאות, בין הדרך פנימה והדרך החוצה. אנחנו צפים, צוללים, שוקעים, טובעים, גולשים, מתרוצצים, קופצים ונופלים - אבל בסוף מגלים שרק נפלנו עמוק יותר פנימה. החלום מתנהל בקצב משלו, לעתים באיטיות מפחידה, בעוד המציאות (אם יש דבר כזה בכלל) בורחת לנו בין האצבעות, כמו טיפות של מים, המתנדפות בקלילות מול קרני השמש.