נעלמת
Gone Girl
ארה''ב 2014
בימוי: דיויד פינצ'ר
תסריט: גיליאן פלין
משתתפים: בן אפלק, רוזמונד פייק, ניל פטריק האריס, טיילר פרי, קארי קון
מוסיקה: טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז)
אורך: 149 דקות
הסרט 'נעלמת', המבוסס על מותחן רב-מכר מאת גיליאן פלין, הוא למעשה כתב-אישום נגד מוסד הנישואין בעידן של משבר כלכלי וחברתי. העלילה המותחת, המתארת מקרה של היעלמות אישה מביתה, היא לא רק סיפור של קריסת מערכת זוגית, אלא גם הצלפה ביקורתית קשה ואירונית על ערכיה החסודים של החברה האמריקנית כולה.
מי שעדיין לא קרא את הספר של פלין (שעיבדה אותו בעצמה לתסריט, ביחד עם דיויד פינצ'ר), מוטב שיבין שאין דרך לתאר את הסרט מבלי ליצור שורה ארוכה של ספויילרים. כוכבת הסיפור היא אשתו של ניק דאן (בן אפלק), איימי דאן, אותה מגלמת השחקנית הבריטית רוזמונד פייק. איימי היא בחורה יפה, משכילה ומבריקה, בת יחידה להורים משכילים בניו-יורק הספרותית, שציפו ממנה לגדולות ונצורות ('אמייזינג אמי' היא דמותה בספר ילדים נמכר). ואכן, לאורך הסרט היא מצליחה לייצר סביבה עניין ציבורי רב - רק לא בדיוק בדרך שציפו ממנה להשיג אותו.
למרות שקל לתאר את 'נעלמת' בתור מותחן פסיכולוגי המשלב מקרה של בחורה נעדרת עם גבר המואשם ברצח, סביב פסטיבל תקשורתי וסקנדלים של חטיפה ואונס - המשיכה של הצופה והקורא היא ההזדהות עם קריסתה של הזוגיות הרומנטית. קהל היעד הוא ללא ספק זוגות צעירים (עם ילדים או ללא ילדים) וזוגות גרושים - אנשים שחוו משבר זוגי ומשפחתי משמעותי. החברה הסובבת את הזוג המתוסכל והציני מסרבת להכיר בעובדה שחיי נישואין רחוקים מלהיות אידיליה פרברית שלווה.
בצרפת, למשל, סרט כמו 'נעלמת' היה נשמע בלתי-סביר. מבחינת הצרפתים, משולש רומנטי הוא הדבר הטבעי והנסלח ביותר. סיפורי בגידה מפרנסים את הקאנון הצרפתי לדורותיו. באמריקה, לעומת זאת, מול סטטיסטיקות ברורות של חברה מוכת-גירושים, הצביעות וההדחקה נותרים אימתניים - אולי בגלל המסורת הפרוטסטנטית הלבנה, לפיה הנישואים חייבים להחזיק מעמד, לא משנה מה, כדי שהחברה כולה לא תתמוטט ביחד איתה.
קל מדי גם להאשים את 'נעלמת' במיזוגניה (שנאת-נשים), וזאת למרות שכותבת הספר והסרט היא אישה עצמאית, חזקה ושנונה. הדמות הראשית, זו של איימי, היא אישה מתוחכמת, בעלת יוזמה, שאפתנית ולעתים אף מפוכחת עד כאב. מעשיה המרושעים והמניפולטיביים הם, בסופו של דבר, רק ריאקציה דרמטית במיוחד לשורה ארוכה של אכזבות, הונאות ובגידות שהיא חווה בחייה, בכל התחומים.
 נעלמת - ביקורת אפלה על מוסד הנישואין
'נעלמת' היא מוצר חברתי של אמריקה לאחר משבר הסאבפריים של 2007, שהוביל לקריסה פיננסית בינלאומית. דור שלם של אמריקנים אופטימים התעוררו בבוקר וגילו שאין להם עבודה, אין להם עתיד ואין להם אפילו משכנתא. ההתמוססות של החלום האמריקני חודרת במהירות אל התא הזוגי של ניק ואיימי, שמוצא את עצמו בתוך חור שחור של אבטלה, מחלות משפחתיות ופסימיות ממארת.
דווקא סרט מיזוגני (שונא-נשים), כזה שמנסה למתוח ביקורת על הפמיניזם האמריקני, לא היה משרטט דמות כה חזקה, וירטואוזית, מושחזת ומנומקת של אישה מודרנית במשבר. בספר של פלין, להבדיל מן הסרט המקוצר והתזזיתי של פינצ'ר, יש מקום רב להעמיק בסיבות המגוונות לייאושה של איימי. בסרט, שאמנם נמתח ל-149 דקות, אין מרחב כה גדול לפילוסופיה קיומית, ולכן הוא מתרכז בעיקר: אקשן תמציתי, דיאלוגים חדים כתער, ולא מעט סאטירה מתעתעת בסופו.
זהירות ספולייר מתקרב: אין ספק שהמנוע של הסרט הוא עצם התעלומה - מה קרה לאיימי? אך לאחר כמה עשרות דקות, מתברר שאיימי לא נרצחה כלל. היא רק ביימה מלאכת-מחשבת של ראיות ונסיבות בשביל המשטרה והעיתונות, בתקווה שבעלה הבוגדני יוצא להורג, לפי חוקי מדינת מיזורי. אך מכיוון שאף גופה לא התגלתה, המשטרה מתקשה לכלוא את ניק ולהתקדם לקראת משפט. איימי עצמה מגלה שהחיים מחוץ לבית גם הם סיוט לכל אישה חסרת-מגן, וגרוע מכל -- שמערכת אכיפת החוק לא תגן עליה, מכיוון שנמלטה מן הבית תוך הפקת תוכנית הונאה ברמה לאומית.
אך כאמור, לא בדרמת-היעלמות אנו עוסקים כאן, אלא במשבר זוגיות טוטאלי. וממש כפי שברור לנו לחלוטין שהגברת איימי עברה את הגבול במעלליה הפליליים, כך גם ברור לנו לגמרי שניק אינו אדם שראוי לבסס עליו משפחה - אין לנו כבוד אליו, שלא לדבר על אמון בסיסי בנרטיב שלו ובהבטחות שלו. שתי הדמויות הבלתי-אמינות שבמרכז הסיפור, למרות הכל, מתחילות להקים משפחה - וכך יוצרות אפקט של הרתעה, ריחוק וניכור מכל העקרונות והמוסכמות הקודרות של חיי הנישואים כפי שהם.
כל זוג נשוי יודע שהחיים לאחר החופה אינם קלים, לעתים אף בלתי נסבלים, ולכן הם דורשים איפוק, דו-פרצופיות ולעתים גם מיומנות גבוהה בהעמדת פנים. הסרט, כמו הספר, מתבסס על התובנות העמוקות הללו. כאשר איימי מפעילה מערך שלם של מניפולציות ושקרים כדי לסובב את העולם על אצבעה הקטנה, היא רק מדגימה עד כמה קשה להתמודד עם הפער שבין הבטחת האירוסין (ענן מטעה של אבקת סוכר) וקיומה בפועל (אכזבה, שיעמום, אובדן כבוד הדדי).
אלא שכאן ממריא הסרט למקום אחר: איימי מאוכזבת מבעלה בצורה כל כך טוטאלית ועמוקה, עד שהיא לא רק מאבדת את כל הכבוד שהיה לה כלפיו, אלא מאבדת אמון בעולם כולו. היא הופכת מנערה אידיאליסטית, 'אמייזינג אמי' שנועדה להיות בורג ציינתי במכונה הגדולה - לסוג של חרק-טרף, שילוב של אלמנה שחורה עם נקבת גמל שלמה, שעוקצת כל אויב שנקלע בדרכה. הגישה הדארוויניסטית של איימי נתקלת במכשולים רבים לאורך הדרך (היא נשדדת עד הדולר האחרון, למשל), אך בסופו של דבר מועילה לה מאוד. עד הדקה האחרונה של הסרט, אנחנו מנסים להיאחז באשליה שאיימי תשוב להאמין בעולם - אך רק ההיפך מתרחש: איימי הופכת לחומה בצורה של ציניות אינסופית.
כך, ככל שהסרט מתפתח לכדי מפגן של מורבידיות רצחנית, כך אנחנו יורדים עמוק יותר אל תוך זוועת חיי הנישואין כפי שהם לעתים מתקיימים: מחול חרבות נצחי של פחד וחשדנות, גועל וזלזול, רתיעה ואלימות, צביעות ושקרים. המוסיקה של טרנט רזנור צובעת את הסצינות באפור מטאלי, ולא מוכנה לאפשר לדמויות רגע אחד של אושר ושלווה. כאשר איימי וניק מצפים לתינוק, הם למעשה סוגרים את עצמם בכלוב יפהפה של סלידה, תכסיסים והעמדת פנים - עד סוף ימיהם. המחזה 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' הוא השראה עבור 'נעלמת' - רומנטיקה עקרה, שהפכה לתיאטרון של עקיצות אינסופיות.
אחת מנקודות התפנית בעלילה נמצאת ברגע שבו איימי צופה בטלוויזיה, בראיון שבו מודה ניק בפני האומה כולה שנכשל כבעל, בגד ורימה את אשתו, העמיד פנים שהוא יותר ממה שהוא באמת - עד כדי כך שכינה את עצמו 'נוכל מקצועי' (Con Artist). באותו הרגע מחליטה איימי שהיא חייבת לחזור הביתה - לא מפני שהיא נשברה והחליטה שהיא בעצם אוהבת אותו, אלא מפני שסוף-סוף התבגר בעלה והבין שחיי הנישואים מכילים בתוכם את אלמנט הרמאות וההונאה. סוף הרומנטיקה מסמן את תחילתם של היחסים הממוסדים, התכליתיים, הקרים.
המסתורין של חיי הנישואין נחשפים לאורך הסיפור המותח, כאשר מערכת היחסים הבעייתית בין בני הזוג נחשפת, לכאורה, בפני כל הציבור האמריקני, בזכות אמצעי התקשורת. הדרך שבה החברה הסובבת תופסת ומפענחת את מערכת היחסים הזוגית של ניק ואיימי, שונה לחלוטין ממה שבאמת קורה בין השניים. גם הבעל וגם האישה מציגים גרסאות מנוגדות, מסתירים מידע קריטי מכל המעגלים האנושיים שאמורים להגן עליהם, ובסופו של דבר יוצרים לעצמם מערכת שלמה של שקרים וסודות, אותה הם מתחזקים במיומנות רבה, מול משפחה, חברים ומכרים.
אם יש פגם קולנועי ברור אחד ב'נעלמת' במתכונתו הקולנועית, הרי שזהו הפער העצום בין דמותה המעוותת והקפואה של איימי ובין דמותו החביבה והחמימה של ניק. השחקן בן אפלק הוא פשוט בחור נחמד מדי, שקל מאוד לאהוב אותו, למרות זחיחותו, עצלנותו ובוגדנותו. לעומת זאת, היופי הבלונדיני הקריר של רוזמונד פייק, כמו גם המשחק הסוריאליסטי שלה בשליש האחרון, יוצר אפקט אנדרואידי, כמעט חייזרי. יש כאן משהו שמזכיר את שרון סטון ב'אינסטינקט בסיסי' - האישה הקפואה, המבריקה והקילרית שצריך להיזהר ממנה. אך מכיוון שהתסריטאית היא גם הסופרת, ניתן להעריך שהיא בחרה לעשות זאת במודע, ולא מדובר כאן בטעות תמימה או בהשקפה מיזוגנית גרידא.
לסיכום, "נעלמת" מתאר תהליך מרתק של התפוצצות מערכת זוגית, כאשר ההריסות והשברים מתעופפים לכל עבר. האמון איננו וכך גם הרומנטיקה הילדותית. פסימיות עמוקה שורה על התסריט, כמו גם ריחוק בסיסי בין כל בני-האדם באשר הם, אפילו קרובי משפחה. לא רק שהחברה האמריקנית מתגלה כאן כהרוסה וחולה, אלא שעצם מוסד הנישואין מוצג כאן כמערכת מסתורית ומוזרה. המסתורין של חיי הנישואין מובלטים באמצעות הפער העצום בין תפיסת החברה את הזוג ובין מערכת היחסים האמיתית, שאת פיתוליה ומורכבותיה מכירים רק הבעל והאישה.
|
