געגוע
Longing
ישראל 2017
בימוי: שבי גביזון
תסריט: שבי גביזון
משתתפים: שי אביבי, אסי לוי, נטע ריסקין, יורם טולנדו, אלה ארמוני, אדם גבאי, שמעון מימרן, שמיל בן ארי
מוסיקה: יורם חזן
אורך: 100 דקות
'געגוע' עוסק בתופעת השכול מזווית ביקורתית וקשה לעיכול - הטירוף הנובע מן האובדן. סרטו של שבי גביזון מביא את סיפורו של אריאל בלוך, תעשיין שנותר רווק וללא ילדים. יום בהיר אחד נפגש אריאל עם פרודתו מלפני 20 שנה, רונית. רונית מבשרת לאריאל שהיה לו ילד בשם אדם, ושהוא נהרג בתאונת דרכים.
הסרט של גביזון מביט בשעשוע אירוני על ההתדרדרות של אריאל במורד ההזייה. ככל שהסיפור מתקדם, אנו נחשפים למנגנונים של הכחשה, הדחקה, אשליה עצמית ואובדן גבולות. אריאל, שבוי באובדנו האישי ובתחושת ההחמצה המוחלטת של חייו הנוחים, מנסה נואשות לייצר משמעות מתוך הכלום שהוא מותו של בנו האבוד.
 געגוע - כשהרגש הופך לאובססיה מרתיעה
במובנים רבים, 'געגוע' שולח חיצים מורעלים אל תופעת השכול הישראלית, אך עושה זאת בעטיפה של ממתק. הוא מביט על ההורים האבלים ולא חושש להתעמת איתם, בדרכו המביכה והמשעשעת. כי אריאל, כמו הורים רבים שנופלים אל עולם השכול, מאבד את הפרופורציות. נסיונותיו של האב לייפות את המציאות העגומה ולייצר דמות מושלמת של נפטר מלאכי, מתנגשים עם מרכיבים קודרים במציאות העכואית בה חי אדם המת.
כבר בתחילת הסיפור, ברור שמשהו כאן לא בסדר. אריאל מתייצב לטקס גילוי המציבה של בנו, ומגלה שאף אחד לא טרח להגיע אליו. אריאל מתקשר לרונית ובעלה, שמספרים לו על מחלה מסתורית שהתפרצה, ומסרבים לתת לו לבקר אותה בבית החולים. כבר כאן אריאל היה אמור לחשוד במשהו, אך הוא שבוי בתהליך האבל הפרטי שלו, ולא חוקר הלאה.
אך גם בלי מעורבותו הפעילה של אריאל, הוא מגלה במהירות רבה שבנו היה פרחח לא קטן. אל מלון הדקל בו הוא שוהה מגיע בחור צעיר המציג את עצמו כחברו של אדם ז"ל. השיחה הנעימה על דמותו של החבר והבן מתבררת תוך דקה כמניפולציה מצידו של הבחור: הוא רוצה כמה אלפי שקלים כדי לשלם לסוחר הסמים שמכר להם חשיש. אריאל מסרב לשתף פעולה עם התרגיל, ומיד חוטף מהלומה: 'טוב שאדם לא פגש אותך מעולם', מטיח בו הבחור, 'כי הוא היה מתבייש בך'.
זו לא המהלומה הטראגית-קומית היחידה שיחטוף אריאל התל-אביבי במהלך מסעו העכואי. בבית הספר הוא יגלה כי הבן שלו לא סיים את לימודיו ולא קיבל תעודת בגרות. מנהל המוסד מסביר את סילוקו של אדם בכך שהבחור הטריד מינית את המורה שלו לצרפתית, יעל. אדם הפך לסוג של 'סטוקר', עקב אחריה, ישב שעות ארוכות על ספסל ליד ביתה; זוהי מחווה עצמית לסרטו המפורסם של גביזון, חולה אהבה בשיכון ג'. השיא האמנותי של הרומן האסור: ריסוס גרפיטי של שיר-זימה בצרפתית על קיר מול חצר בית הספר. אריאל, האב האבל, רואה בגרפיטי 'שיר אהבה'. המנהל רואה בגרפיטי פגיעה חמורה בכבודה של המורה.
אריאל ממשיך במסע הגילוי המאוחר של בנו המת, ולא נותן למציאות הלא-נעימה לשבור לו את הפנטזיה. הוא נפגש עם יעל, המורה המוטרדת אך גם המפתה, במובן מסוים. הוא קורא את מחברת שירי התשוקה של בנו המנוח. הוא נשאב לתוך הפנטזיות של בנו ואפילו נפגש איתו בחלום כחול בסגנון אלמודוברי, אולי הנקודה הקולנועית המוצלחת ביותר בכל הסרט. בהמשך יגלה אריאל שבנו הנעלם היה מוכן ללכת רחוק מאוד בשביל קצת סקס - עד כדי סימום אדם חסר-ישע במיטתו.
אולי הנקודה העלילתית החשובה ביותר בסרט מעידה על כך שאריאל עיוור לחלוטין למציאות חייו של בנו הראשון והאחרון: העובדה שהבן כלל לא התגורר בבית אימו, בשלוש השנים שקדמו למותו האכזרי בתאונת דרכים עכואית מיותרת. אריאל לא מתעמת עם האם, רונית, בנקודה זו. מה קרה לאדם? מדוע התרחק מאימו? אריאל לא מברר את העניין אפילו עם אלי, בעלה של רונית ואביו החורג של אדם. בשלב מאוחר יותר של העלילה, ההתעלמות מנקודה זו תגרום לו לחטוף אגרוף בפרצוף; אך גם האגרוף הזה לא יעיר אותו מהחלום הנעים שלו.
בנסיון נואש להלבין את תולדות חייו הפליליים של אדם הקבור, צועד אריאל אל מחוזות הפולחן החולני. לאחר מפגש אקראי עם אב שכול נוסף בבית הקברות, הוא נתפס לאובססיה סופית: הוא יחתן את בנו עם אביגיל, נערה שהתאבדה בגיל 18. אריאל עושה זאת כי הוא מבין שיוצא-חלציו ניהל אהבות אסורות: האחת למורתו המבוגרת, והשנייה לקטינה (ליליה בת ה-15). הטקס אמור 'לנקות' את אדם, וכך לטהר גם את תדמיתו של אריאל בעיני עצמו.
הביקורת המכאיבה של 'געגוע' על פולחן השכול בחברה הישראלית מוגשת ברכות, ברגישות, במעטפת של הומור המתבסס על קומדיה עדינה. אך ניתן לזקק את המסר התסריטאי בסופו של חשבון: אל תהפכו את המתים לקדושים. אל תהפכו אותם למשהו שהם לא היו. אל תצעדו במסלול האידיאליזציה. כי המתים, גם אם מתו צעירים, לא היו רוצים שינסו לשכתב את חייהם. והנסיון הנואל להפוך את המתים למושלמים מעיד בעיקר על ההורים - על ההחמצה שלהם, החולשות שלהם, הכשלונות שלהם.
האם מדובר ביצירת מופת? האמת היא שלא. 'געגוע' נמשך 100 דקות. אחרי קריאת ראיון עם גביזון, מסתבר שהוא כתב בטעות תסריט שהספיק ל-160 דקות צילום. גביזון נאלץ לערוך באכזריות את התסריט שהוא עצמו עמל עליו במשך שנים. זה עשוי להסביר כמה 'חורים' בסיפור, כמה נקודות בלתי מוסברות וכמה דמויות שמופיעות לזמן קצר ולא חוזרות. היה משמח לצפות בגרסת הבמאי, שמן הסתם לא תופק לעולם, כדי לשפוט בצורה רצינית יותר את 'געגוע'. מבחינה קולנועית, שי אביבי בתפקיד אריאל לא מספק את הסחורה; והיצירתיות הקולנועית המוגבלת של 'געגוע' אינה מתאימה למסך הגדול, אלא לכל היותר למדיום הטלוויזיוני. אולי זה מחסור בתקציב, ואולי זו הסתפקות במועט. כך או כך, התחושה היא חמוצה-מתוקה.
לסיכום, "געגוע" נוגע בתופעות של שכול, אובדן והחמצה מזווית ביקורתית, תוך שימוש בטכניקה מינימליסטית. כדי להעביר את המסר בצורה קלה לעיכול, התסריט עוטף אותו באירוניה קיומית ובפערים קומיים מרתיעים ומבדרים. סרטו של שבי גביזון אמנם תובע פיכחון ואומץ-לב מן ההורים השכולים, אך סולח להם על הטירוף, ההזייה והכחשת-המציאות שלהם. גם כאשר המוות הופך לאובססיה ומשם לפולחן מרתיע, גביזון מלטף את ראשיהם של ההורים המוטרפים ומאפשר להם להמשיך בחגיגת האשליות הפרטית שלהם.
|
