ימים קפואים
Frozen Days
ישראל 2005
בימוי: דני לרנר
שחקנים: ענת קלאוזנר, סנדרה שדה, אולי שטרנברג, מאור כהן
"ימים קפואים" הוא סרט תל-אביבי ישראלי מוצלח ומפתיע. הוא מפתיע, בין השאר, מפני שהוא מוצלח. הוא מתאר בצורה מוצלחת למדי את ההוויה התל-אביבית הלילית, התלושה, השברירית והמסויטת של שנות האלפיים - לפחות מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. פיגועים לצד מועדונים, אסונות לצד ריקודים, טרגדיות לצד אקסטות -- זו המטוטלת הסמנטית בה מתנועע 'ימים קפואים' בצורה וירטואוזית למדי. זה סרט קטן שמצליח להתמודד באומץ מול גדולי הז'אנר: יש כאן פולנסקי לעניים, לינץ' למתקדמים, ממנטו לרעבים או פייט קלאב ליאפים בפלורנטין.
זהירות, ספויילרים קטלניים לפניכם בפסקה הבאה: גיבורת הסרט היא אלכס/מיאו, בחורה שנפצעה אנושות בפיגוע, במועדון תל-אביבי באמצע בילוי שכלל בתוכו קצת סמים בלתי-מזיקים. הפיגוע הכניס אותה לתרדמת, ועתה נאבק מוחה על שיקום זהותו. לא ברור לה מי היא: 'מיאו', בחורה תל-אביבית מושכת, פופולרית ומבוקשת המתפרנסת מסחר ב'טריפים' במועדונים -- או אלכס קפלן, מאבטחת אומללה ופסיבית שאינה מוצאת את עצמה בכרך המבלבל. זהותה הקרועה של הגיבורה מנסה להתאחד עם זהותו של גבר מסתורי -- אלכס קפלן הוא שמו בסרט, אך לא ברור אם הוא קיים כלל -- בו היא מתאהבת בלילה הזוי אחד, שגם עצם קיומו מוטל בספק גדול.
ימים קפואים - הזייה תל אביבית
קל לאבד את הידיים ואת הרגליים בתסריט המפותל והמתוחכם של 'ימים קפואים'. ה"טוויסט" שבסופו משנה באופן דרמטי את ההתייחסות שלנו לסיפורה של הגיבורה אלכס-מיאו. גם אחרי שעות הרהור רבות, לא ברור לנו מי הוא מי, ומה באמת קרה על ציר הזמן. מצד אחד, אין לנו ספק שהסיפור הזוי לגמרי, ומצד שני - אנחנו מחוברים בעבותות-ברזל אל נקודת מבטה של הגיבורה, ולכן אנו מאמינים לה גם כאשר ברור לנו שהיא אינה מי שהיא חושבת שהיא. ההתכחשות של הגיבורה לזהותה ה"אמיתית", והעובדה שאין לנו קרקע יציבה להסתמך עליה, מובילה אותנו לאובדן-עשתונות מוחלט שקל להתייאש ממנו.
למרות התיסבוך העלילתי הבולט, ל"ימים קפואים" יש הרבה מה להציע מעבר לעלילה עם טוויסט טראגי. מבחינה קולנועית, הוא מתעסק בחומרים מעניינים בצורה בלתי שגרתית, ויוצר מהם תרכובת חדשה שכמוה לא רואים בקולנוע המקומי. תל-אביב הלילית, התלושה והמבלבלת עוברת כאן העצמה משמעותית, והופכת היפר-תלושה, סופר-מבלבלת ומאיימת. היצורים הליליים אליהם אנחנו נחשפים במהלך הסרט נראים כמו עופות דורסים החוששים מפני האור. ההסתמכות על סמים כאל דרך לבריחה מן המציאות הישראלית המדכדכת, הזיווג בין חוסר-ביטחון ובין אנונימיות, השילוב של טכנולוגיה מנכרת (סלולרי, אינטרנט, צ'טים) עם אובדן הזהות השבטית -- כל אלו יוצרים קוקטייל משכנע ביותר. המציאות הישראלית ההפכפכה, זו המערבבת בין שאהידים וקלאברים, היא-היא הכוכב האמיתי של 'ימים קפואים', ולא הגיבורה הפגועה שהוא מציג בפנינו.
כמעט בכל כתבה על 'ימים קפואים' מוזכר בה התקציב הנמוך וחוסר-הנסיון של צוות ההפקה. אלו שמצאו פגמים ביצירה כינו אותה "סרט סטודנטים" (כמה משפיל!), ואלו שהחמיאו לה נטו להעצים את השבחים בגלל תסמונת ה"אנדר-דוג". אבל כל זה לא רלוונטי כאשר משלמים עבור כרטיס ונכנסים לאולם הקולנוע, כיוון שהמוצר הסופי תמיד נמדד ביחס למה שאנו רגילים לקבל בקולנוע, כאן וברחבי העולם.
אז בלי שום קשר לתקציב או לנסיבות ההפקה, יש מקום למחמאות. ראשית, הצילום של רם שוויקי הוא אפקטיבי לא רק בגלל שנתנו לו תנוחות-מצלמה טובות לעבוד איתן, אלא מפני שהתסריט מאפשר לו להביט בצורה 'עקומה' על הרחובות, המבנים והאנשים. הבחירה הסגנונית במותחן הזוי עם מאפיינים פסיכו-נרקוטיים שיחררה את כל הצוות של 'ימים קפואים' מציות עיוור לכללי הריאליזם החברתי, ונתנה להם כנפיים. גם השחקנית הראשית, ענת קלאוזנר, עושה תפקיד טוב בעיקר בזכות שהתסריט, הצילום, התאורה והעריכה נותנים לה נקודת-פתיחה קלה להמריא ממנה.
"ימים קפואים" מתאפיין גם בשימוש חכם בסמלים ישראלים חדשים כדי לחדור לנפשו של הישראלי המטרו-סקסואלי: דמותו של המאבטח, זה שאמור למנוע את הפיגוע, נחשפת כאן שוב כדמות שבינה ובין ביטחון אין שום דבר. גם דמותו של החוזר בתשובה נחשפת במערומיה, עם נסיונה השפל לזכות בתענוג נרקוטי ללא תשלום. משטרת ישראל זוכה לייצוג קפקאי-קישוני (מישהו אמר סודרברג ולא קיבל?), כאשר היא קוראת לגיבורה אל התחנה כדי לקבל חזרה את הקטנוע הגנוב שלה, אך לא מוכנה לשחרר אותו בלי תעודות מתאימות. והטלפון הנייד, ללא ספק ידידו הטוב ביותר של האדם (ולא הכלב), הוא גם השחקן הלא-אנושי המרכזי בסיפור, כאשר הוא ממלא תפקיד קריטי בקביעת זהותו של כל אדם -- אפילו כזה שאינו מסוגל להתעורר מתרדמת.
הסרט 'הדייר' של רומן פולנסקי (1976), מותחן פסיכולוגי על אדם שמאבד את שפיותו בהדרגה, הוא ללא ספק אחת ההשפעות המרכזיות על 'ימים קפואים'. בעיקר בולט השימוש בדמותו של פצוע קשה, חבוש מכף רגל ועד ראש, שמשנה את זהותו לאורך הסרט. ב'הדייר' פוגש גיבור הסרט (בכיכובו של רומן פולנסקי עצמו) את דמותה המשותקת של הדיירת הקודמת, שניסתה להתאבד בקפיצה; כשהיא פוגשת אותו, היא צועקת ומתה. בסוף של 'הדייר', הגיבור מתמזג עם דמותה של הדיירת הקודמת, עד שאנחנו כבר לא יודעים אם היא קיימת בכלל, או שהוא חלם על עצמו.
אחרי שפיצחנו את הטריקים העליליתיים וההשפעות החיצוניות, את טשטוש הגבולות בין המציאותי ובין ההזוי, ואחרי שכבר הפנמנו את דמותה המסוכסכת והקרועה של הגיבורה כסוג של "אלכס ג'קל ומיאו הייד", יש לומר משהו ברור וחד-משמעי על הסרט הזה: הוא פשוט עובד. כל כך הרבה סרטים ישראלים מצטיינים בעלילה משעממת, סוף צפוי מראש, תסריט נטול-אקשן ועמוס בדיאלוגים מנופחים למכביר. "ימים קפואים" מספק את הסחורה מפני שהוא מעביר את כל עבודת התהייה וההרהורים אל הצופה. תשעים הדקות חולפות ברובן במהירות רבה, כאשר כל סצינה מתבססת על פעולה אמיתית. הגיבורה לא מפסיקה לנוע ממקום למקום, לילה מתחלף ביום בלי הגיון ברור, וההזייה אינה משעממת אפילו לרגע.
כל כך הרבה סרטים ישראלים נהנים לעסוק בדיאלוגים ומזניחים את הפעולה, שהיא לב-ליבו של הקולנוע כמדיום דרמטי. יפה לראות סרט ישראלי עם עלילה הדוקה כל כך. אפשר כבר להתחיל לרחם על צופי ערוץ 2 או 10, שייאלצו לצפות בסרט הזה קצוץ לחתיכות דקיקות בין פרסומות לחיתולים, פרומואים לשעשועונים או מבזק-חצות משמים.
מבנה העומק של 'ימים קפואים' מתמצת את החוויה הישראלית כסיוט אינסופי שכולם רוצים להתעורר ממנו, אך לא מצליחים לעשות זאת. הבמאי דני לרנר וצוותו (בעיקר קלאוזנר המקסימה) יצרו קולאז' מהודק, מסוגנן ומהנה של סמלים תל-אביבים המסתחררים סביב עצמם, ואינם מצליחים ליישב את זהותם הזמנית והתלושה, עם המציאות החולנית והמאיימת של ה'מידל-איסט' האורבני. אחד המוטיבים המרכזיים בסרט -- זה של גזירת התחבושות מאדם פצוע -- מאפיין גם אותנו כישראלים בשנות האלפיים: אנשים פגועים במדינה פגועה, שממשיכים להתכחש למצבם הטרגי גם מתוך מיטת בית החולים. לשיטתו של לרנר, המציאות הפוליטית נמצאת בתרדמת, ואנו משלמים את המחיר על כך.
לסיכום, "ימים קפואים" הוא סרט ישראלי מוצלח ואפקטיבי. הוא משתמש במרכיבים נדושים ומוכרים במציאות הישראלית כדי להרכיב מתוכם הזיה סיוטית, פרנואידית ומתוחכמת. התסריט מציג אוסף חידות, מערער ומאתגר את נקודת המבט של הצופה, ושולח אותו החוצה מן האולם עם ערימה של שאלות בלתי-פתורות על אובדן זהות, אמינותה של תחושת המציאות ומידת יכולתנו לתקשר בצורה טובה עם בני אדם אחרים.
|
