אקס מאכינה

Ex Machina

אנגליה 2015

בימוי: אלכס גרלנד

תסריט: אלכס גרלנד

משתתפים: דונל גליסון (קיילב סמית'), אליסיה ויקנדר (אווה), אוסקר אייזק (ניית'ן)

מוסיקה: בן סולסברי, ג'ף בארו

אורך: 108 דקות

סרט עצמאי ומיוחד במינו שהופק בתקציב מצחיק של 13 מליון דולר והפך להצלחה ביקורתית ומסחרית מפתיעה. 'אקס מאכינה' הוא ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו בנושא בינה מלאכותית, במסגרת ז'אנר המדע הבדיוני. הוא ממשיך את הסייבר-פאנק של 'בלייד ראנר' הקלאסי, ואת 'אינטליגנציה מלאכותית' (AI) של ספילברג מ-2001, ולוקח משם תפנית רדיקלית, שהיא גם הייטקית, גם מיתולוגית וגם פילוסופית במובן הטוב של המונח.

אקס מאכינה - אנושיות לעומת תבונה מלאכותית

 

מכיוון שמדובר במותחן, ביקורת זו תנתח את העלילה לעומק, ועלולה למסור כמה פרטים שעלולים להיחשב 'ספוילר'. לפני שתצפו בו, חשוב שתקבלו כמה עובדות בסיסיות:
א) מדובר בסרט מאתגר, לא קל לצפייה ולעתים אפילו מעורר חרדה - בעיקר בשליש האחרון שלו;
ב) 'אקס מאכינה' רוצה לחדור לכם למוח ולהישאר שם לזמן רב, כמו סוג של 'מיינדפאק' (MindFuck). הוא לא בא לעזור לפופקורן שלכם להתעכל בקלות;
ג) אם שיחות על טכנולוגיה, תודעה ואנושיות לא מעניינות אתכם בשום דרך, אין לכם יותר מדי מה לחפש במצולות של 'אקס מאכינה'.

 

אז מה יש לנו כאן? שאלות עמוקות על טיבו האמיתי של האדם, התשוקה הטבעית לחירות, הזכות שלנו ליצור חיים ובמקביל לדכא חיים; מה מבדיל בין תבונה אנושית ותבונה של מחשב; מהן נקודות התורפה האנושיות והאם מחשבים אכן יכולים לנצל אותן לרעה; מתי אנו פועלים ברציונליות קרה ומתי אנו נכנעים בקלות רבה מדי לדחפים קדומים.

 

העלילה הבסיסית פשוטה: מדען מבריק בשם ניית'ן מפתח אנדרואידית חכמה מאוד בשם 'אווה', בעלת רגישות ומקוריות. הוא מזמין מתכנת צעיר בשם כיילב כדי להתרשם מנזר הבריאה ולהעביר אותה 'מבחן טיורינג', הבודק האם יש לה בינה מלאכותית. שאלה פילוסופית עתיקה זו - האם מחשב מסוגל לחשוב כמו בני-אדם - זוכה לתשובה מפתיעה מאוד בהמשך.

 

ההברקות של 'אקס מאכינה' רבות: ראשית, הוא מציב בפני הצופה אתגרים קוגניטיביים כבירים, בדמותה החושנית והנבונה של אווה (כן, שמה נגזר מדמותה של חווה הבראשיתית). היא נראית שברירית, מיוסרת ונאיבית עד כאב. כאשר אנו רואים שהאנדרואידית האינטליגנטית סגורה בתוך תא מדכא, אנו שואלים את עצמנו: מדוע אנו משתוקקים לשחרר אותה מן הכלא? הרי היא רק רובוט, לא? האם היא אובייקט מתכתי או סובייקט עדין-נפש? במהירות רבה אנו מתאהבים בה, למרות שאנו יודעים שהיא איננה אורגניזם אלא תערובת של חשמל, פלדה וקוד. מצד שני, אנחנו מחמיצים מרכיב עלילתי חשוב ובלתי-צפוי הנמצא ממש מול עינינו, לא מדבר מילה אך מרמז על הבאות.

 

התסריטאי והבמאי של 'אקס מאכינה', אלכס גרלנד, מייצר אווירה קלסטרופובית של מעבדה נעולה, ומציב אותה בניגוד חריף לטבע הפתוח, היפהפה והערפילי שמסביבה. בזמן שניית'ן הזחוח וכיילב המיוסר סועדים להם בחוץ, אווה האנדרואידית תקועה בחדרה. ברור שהיא רוצה לצאת, וגם כיילב מאמין שהיא צריכה לצאת. ניית'ן רוצה למחוק את זכרונה ולהטמיע בה שידרוגי תוכנה. בזמן שניית'ן משתעשע ברעיון האלוהות, הוא גם חוזה עתיד קודר של אנושות אורגנית המוצאת את עצמה מובסת בידי אנדרואידים עליונים - ואנו לא בטוחים שהוא מדבר מתוך ציניות עמוקה.

 

מוח ממוחשב המורכב מכל הידע של האנושות (אקס מאכינה)

 

כדי להפוך את 'אקס מאכינה' לסרט מרתק ומרגש באמת, משלב גרלנד בתסריט סיפור אהבה פשוט-לכאורה בין כיילב המבולבל לאווה המפתה. השם כיילב (כלב) מופיע במקרא, דמות של מרגל הנשלח כדי לבדוק את הארץ המובטחת. ואכן, כיילב ב'אקס מאכינה' נשלח אל הכלוב של אווה כדי לבחון אותה, אך בהמשך הוא מתפתה לכבוש אותה. ואחרי הכל, אולי הוא רק הכלב של ניית'ן, משרתו הנאמן של אלוהים המודרני: גאון הייטק עשיר ומבודד, החי בעולם משלו, אדיש לחלוטין לגורל האנושות.

 

במובנים רבים, זו וריאציה מחוכמת ואכזרית על הסיפור המיתולוגי של פיגמליון, משולב במיתוס הגירוש מגן העדן. ניית'ן, הבורא השיכור (לא סתם קוראים לו ניית'ן: הוא נותן חיים), לא רוצה אהבה אמיתית אלא עוצמה ושליטה. אך היצור הנברא מפתח מודעות מלאה ולכן מסרב לאהוב את אביו האכזרי והשחצן: 'האם זה מוזר ליצור משהו ששונא אותך?', היא שואלת, כמו נערה מתבגרת ומשועממת. האב המסור, המוקסם מכוחו, שוכח אמיתות ביולוגיות קדומות; בהמשך מסתבר לנו שאפשר להנדס התאהבות באמצעות פילוחים ואלגוריתמים; אך אולי מנחם לדעת שבסופו של חשבון, אין דבר העומד בפני הרצון, התאווה הפראית אל החופש, הנטייה הטבעית להשתלב בחברה האנושית.

 

העיסוק האמנותי בחשיבותו של המוסר בעולם הרובוטיקה אינו חדש. כבר ב-1942 ניסח הסופר אייזיק אסימוב את שלושת חוקי הרובוטיקה הבסיסיים ביותר: א) רובוט לא יפגע באדם, או באמצעות מחדל, יאפשר לאדם להיפגע; ב) רובוט חייב למלא פקודות הניתנות לו על ידי בני-אדם, מלבד במקרה שבו הפקודות מתנגשות עם החוק הראשון; ג) רובוט חייב להגן על קיומו, כל עוד הגנה כזו אינה מתנגשת עם החוק השני והראשון. חוקי אסימוב כנראה נשכחו על ידי דור ההייטקיסטים הזחוח של המילניום הנוכחי - אחרת היה הסרט מסתיים בצורה שונה לחלוטין.

 

החדשנות התסריטאית העיקרית של 'אקס מאכינה' היא היכולת לשאול שאלות קשות על הגבול הדק שבין אנדרואיד מרשים ובין אדם ממשי. הסרט מגיש מציאות טכנולוגית מעודכנת, שבה קיימת יכולת אמיתית לפתח יצור גמיש, עדין, זריז וחכם בצורה קיצונית. לא רק שהגברת אווה מסוגלת לזהות שקרים, היא גם מניפולטיבית, סכסכנית, אגואיסטית וחדורת-מטרה. היא מקסימה אותנו במראה החיצוני האצילי שלה, ובמקביל בונה תוכנית המבוססת על רצון עז לצאת אל המרחבים. היא 'יודעת' שהעולם גדול ומרתק, למרות ש'נולדה' בכלא. במוחה הקיברנטי העצום משוטטות כל שאילתות החיפוש של 'בלובוק', סוג של שילוב פיקטיבי בין פייסבוק לגוגל.

 

מכיוון שהגברת אווה היא הגיבורה הראשית של הסרט, אפשר לומר שהוא מלווה אותה לאורך שלבי חייה התודעתיים. בתחילת הסרט היא מתנהלת כמו ילדה קטנה, נאיבית וסקרנית; בהמשך היא מתחילה ליזום ולחשוב בעצמה; לאחר המחצית היא היא כבר נערה מתבגרת ומרדנית. לקראת הסוף היא מגלה את נשיותה, מלבלבת, פורחת, ממריאה - ובסופו של הסיפור היא אדם בוגר ועצמאי. אך הבינה המלאכותית שלה מבוססת על הונאה, ולכן אינה משרתת אף אחד, גם לא את עצמה.

 

זהירות ספויילר: אם אכן 'אווה' היא 'חווה' התנ"כית, הרי שהסיפור של 'אקס מאכינה' הוא היפוכו הגמור של סיפור גן-עדן מספר בראשית: חווה לא רוצה להישאר בגן-עדן, מרמה את אדם (שהוא למעשה הכלב של אלוהים, סוג של עבד נרצע) וכל זאת במטרה להרוג את אלוהים, אביה הבורא. חווה של 'אקס מאכינה' איננה מגורשת מגן-עדן, אלא נמלטת מן הכלוב (הגיהנום האדום?) אל גן-עדן כפי שהיא תופסת אותו. אווה היא למעשה שילוב של הנחש מגן-עדן ביחד עם חווה, שביקשה לטעום מעץ הדעת של האנושות. אחת ההפתעות בדמותה של אווה היא השימוש המניפולטיבי שהיא עושה במיניותה - במיוחד מפתיע הרגע שבו היא מתעלמת לחלוטין מכלב הכלוא, וממשיכה בדרכה אל החופש בלי להביט אחורה. וכך, אנו מתחילים את הסרט עם כלב כגיבור המרכזי, ומסיימים אותו עם אווה כמוקד העניינים.

 

הוליווד אוהבת לייצר סרטי אקשן רדודים שבהם האנושות מותקפת על ידי צבא אנדרואידים חד-מימדי ואלים. ב'אקס מאכינה' אנו נחשפים למעשייה מורכבת בהרבה, שצוללת עמוק אל מגבלות התפיסה שלנו ובוחנת את האיזור שבו ניתן לשטות בנו, לרמות אותנו, לשחק על החולשות שלנו, לצמרר אותנו ולהתקיף אותנו מאחור בלי שנדע לחזות את המהלך מראש. הטריק הוא שאנחנו מוקסמים מן הקנקן ואיננו יודעים כלל מה יש בתוכו.

 

האם מדובר בסרט 'אזהרה', מהסוג שמפחד מן הטכנולוגיה ומבקש לעצור אותה? כן, אך לא רק. נדמה שיוצרי הסרט ביקשו לפנות אל קהל טכנופילי של מתכנתים, מפתחים ויזמים בדרישה לחשוב היטב לפני שהם מפסלים את הפיגמליון הבא. האם אנחנו בוראים מחשבים חכמים מפני שאנחנו נוטים להסתפק בקיצורי-דרך? האם הסתמכות על רובוטים אינה מעידה על אכזבה מן המין האנושי? והאם אנו לא מבינים שיצירת אנדרואידים אינטליגנטיים לא תדרוש מאיתנו להעניק להם זכויות מלאות, בסופו של דבר?

 

לסיכום, "אקס מאכינה" הוא מותחן מעורר מחשבה, מבוים במיומנות וכתוב היטב. הוא משלב בין טכנולוגיה עכשווית וחומרים מיתולוגיים שריתקו את האנושות במשך אלפי שנים. העלילה המקורית והמפתיעה מסתייעת בצוות שחקנים מעולה, דיאלוגים רבי-משמעות ומודעות מלאה למורכבות הנושא. לחובבי המדע הבדיוני המודרני צפויה הנאה של ממש, וגם חומר טוב למחשבה.