דוגוויל

העלילה סובבת סביב אלימות הולכת וגוברת: קידמן מגלמת את בתו של גנגסטר אמריקני כוחני. היא נמלטת באמצע שום מקום, ומוצאת מחסה זמני בעיירה קטנה ונידחת בשם דוגוויל. תושבי העיירה מפחדים מפניה, ומוכנים להחזיק בה בתמורה לעבודה פיזית מצידה. העבודה הופכת לניצול, הניצול הופך לאונס, והאונס הופך לרצח. הבחור שהתאהב בה החליט להתקשר לגנגסטר ולבקש ממנו לאסוף את הבת. היא, בתמורה, מבטיחה לחזור ולהיות ילדה טובה לאבא ואפילו להצטרף לגנגסטר. בתמורה הוא מבקש מאבא'לה שיחסל את כל תושבי העיירה, וישרוף את כל הבתים.


הסרט, בגישתו המנוכרת והאנטי-קולנועית, דורש מן הצופה להישאר ביקורתי ומרוחק. הוא דורש לא לספוג את האווירה. הוא משתמש בקריין, המפרש באופן ציני את ההתרחשויות. אין ספק שפון-טרייר תובע מאיתנו לחשוב פוליטיקה. מה גורם לבני אדם לנצל בני אדם אחרים? כיצד מונעים מצב שבו לאנשים יש כוח רב מדי בשליטה על אנשים אחרים? והאם מוצדק לרצוח בני אדם רק בגלל שניצלו אותך מינית ופוליטית? לכאורה, שאלות טובות.


במרכז הסיפור ניצבת דמותו הנלעגת של הפילוסוף, איש האתיקה שעסוק רק בעצמו ובקריירה האקדמית שלו. הוא מוכן לרצוח ולהתעלל רק בשביל שעתידו לא ייפגע. פון טרייר מאוכזב מן האינטליגנציה, אין ספק. הוא לא חושב שממנה תבוא הישועה. הוא מציג חזון פשוט ובו נצחון העוצמה על המוסר. מי שחזק קוצר את הפירות. מי שמחזיק באקדח הוא זה שתמיד צודק. מי שיודע לשלוט במשטרה ובחוק, הוא המוביל תמיד. זו ראיה פסימית מאוד, אנטי-דמוקרטית, כמעט אנטי-אנושית.


הבעיה היא שקולנוע איננו מניפסט פוליטי, וחווית הניכור לא באמת מאלצת את הצופה הממוצע לחשוב לעומק. 'דוגוויל', בהיותו בוטה וחד-צדדי, בעיקר יוצר חוויה של מבוכה וחוסר-סיפוק אל מול התבשיל הדידקטי המרתיע. כך יוצר פון-טרייר מרחק עצום בינו ובין צופיו, ומנסה לשדר "איכות" תוך שילוב כוכבת הוליוודית נחשקת שנאנסת שוב ושוב. כך לא אמור לעבוד קולנוע אירופאי חכם.

'דוגוויל' הוא טריק סגנוני נפוח מחשיבות עצמית, המשווק עצמו כמוצר איכות להמונים, ולא עושה חסד עם אף אחד. למרות שכל 178 דקות הסרט חלפו באופן סביר, "שר הטבעות – שיבת המלך" לוקח בגדול מול דוגוויל. זה נכון שאין שום קשר ביניהם, אבל צריך לדעת לנצל את המדיום, כי קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להילחם נגד אשליית הקולנוע באופן כל כך יהיר ומעושה.