דינר ראשארה"ב 2000בימוי: בוב ג'ירלדימשתתפים: דני איילו, אדורארדו בלריני, ויויאן וו, קירק אסבדוDinner Rush
הלכתי לסרט הזה עם שתי סטודנטיות לפסיכולוגיה. אחת מהן לומדת גם סוציולוגיה. כנראה
שתואר אוניברסיטאי, גם אם הוא ניתן בהצטיינות, לא מקנה שום יכולת אבחון חברתית, בוודאי
לא קולנועית. שתיהן חשבו שמדובר בקומדיה אנושית, על מסעדה חביבה וקורותיה בלילה אחד
בניו-יורק. הן צודקות. אבל הן החמיצו לחלוטין את הסרט שאני ראיתי אמש.
אם 'דינר ראש' היה רוצה לעסוק בקומדיה אנושית ממוצעת, הוא לא היה כולל בתוכה את כל המעמדות והגזעים בחברה האמריקנית, המעמידה פנים שהכסף הוא אמצעי המוביליות היחיד. נתחיל מהסוף, אם זה בסדר מבחינתכם. בסוף הסרט מרסס, ביעילות ובמהירות, רוצח שכיר לבן ומעונב, שני מאפיונרים צעירים מאזור קווינס המכנים עצמו 'בלאק ובלו'. אף אחד לא ציפה שדווקא הבחור הזה, שמראהו החיצוני נאה ומהוגן-לכאורה, יעשה את העבודה השחורה ביותר באנושות תמורת כסף. תמורת כסף? אנחנו, הלבנים? נבגוד בערך האנושי הבסיסי תמורת כסף? אם היה לי ספק בנוגע למשמעות האמיתית של הסרט לכל אורכו, הרי שהסצינה הסופית שכנעה אותי שמדובר בסרט על סטריאוטיפים חברתיים, ניצול כלכלי, גזענות ומאבק מעמדי. הבמאי בועט לנו בפרצוף ואומר: צופים גזענים שכמוכם, בוודאי שלא ציפיתם שבחור לבן, חייכני, חתיך, מעונב ומחויט ייקח אקדח ליד וירצח שני בני-אדם בתוך מסעדה. גם לא ציפיתם שמבקרת מסעדות מושחתת ונימפומנית תאמר על כך, שהרצח יקדם את המסעדה באופן מטאורי. האליטה האמריקנית של ניו-יורק, השקועה בעצמה עד צוואר, מעונינת אך ורק בכסף ובכוח. גם מוות הוא אמצעי לצבור עוד כסף.
זה סיפור על טראטורייה, מסעדה איטלקית עממית, ביתית מסורתית, בניו-יורק, ברובע
טרבייקה. העסק החל בקטן, במסורת משפחתית, והתפתח למפלצת אופנתית, שאליה מגיעים
עשירי העיר כדי להראות את עצמם ולהפגין ידע קולינרי חסר משמעות.
"ממתי הפכה ארוחה למופע ברודווי?" שואל ווספ (Wasp) אמריקני היושב ליד הבר ומסתכל בציניות באירוע. מבחינתו, מלחמת התרבות מוכרעת בכסף. עובדה שאותו בחור הוא זה שמחסל את שני 'הרעים' של הסיפור בסוף הסרט. מגיע להם, לשניים האלה. הם עוסקים בהימורים בלתי חוקיים, הם סוחטים את בעל המסעדה ודורשים ממנו להיות שותפים בלי לעבוד, והם בכלל מקווינס; אחד מהם חלקלק ומגעיל, השני איטלקי בריון, אלים ושמן. אנחנו שמחים כשהורגים אותם. מאוד. במטבח עובדים המיעוטים המנוצלים: שחורים, היספאנים, מקסיקנים, ברזיאלים וגם שני איטלקים. האיטלקי הראשון כבר עבר אמריקניזציה, למד את מקצוע ה'שף' והתמחה בשילוב בין אוכל צרפתי ואיטלקי. מנהל המסעדה, איטלקי מסורתי בסגנון המאפיה הזוטרה )השחקן דני איילו(, אומר לו שאולי האוכל שלו נשמע טוב ונראה טוב, אבל הוא לא מסוגל לאכול את זה. מנהל המסעדה מתגעגע לאוכל של אשתו. זה לא האוכל, זה העולם. המאפיונר המבוגר, שלא לומר מזדקן, לא אוהב את העולם החדש שנקלע אליו. הוא עשיר, הוא ידוע בכל העיר, אבל הוא איבד בתהליך את חברו הטוב לואיג'י, שנרצח בידי שני מאפיונרים צעירים ושחצנים בעקבות סכסוך סתמי על הימורים בלתי חוקיים. ואכן, זו חולשתם של האיטלקים, טוען הסרט. הם מכורים להימורים. לכאורה טענה גזענית שהצופה מאמץ לחיקו במהירות רבה: אין קל מזה. לראיה מציג לנו הבמאי דמות משכנעת של בחור איטלקי צעיר, מכור כבד להימורים, שמחלתו הנפשית מאיימת להרוס את מפעל החיים של קרופה, הלא הוא מנהל המסעדה. קרופה מבין שמדובר במחלה שצריך לרפא אותה, אבל לא עושה שום דבר אמיתי בנידון. ספק אם הוא יודע להתמודד אתה. הוא מחליט לנצל אותה כדי לתכנן עוקץ מושלם, שיהווה את קו העלילה העוטף של הסרט, ויפזר נקודות מתח לאורך הסיפור עד פתירתו האלימה. "מעולם לא החזקתי אקדח ביד", מתפייט המאפיונר המזדקן כשהוא מסביר לבתו האמריקנית הנאה והסקסית של שותפו המת לואיגי'. אולי זה נכון, מה שהוא אומר. אבל בסוף הסרט אנחנו רואים אותו משלם 13 אלף דולר לרוצח השכיר, ומבינים שזו רק עוד מטבע לשון סרקסטית בסגנון סרטי הסנדק. הוא לא החזיק אקדח ביד: זה מתחת לכבודו. הוא משלם לאנשים אחרים שיעשו את העבודה. לאיטלקים יש כבוד, וזה הערך העליון, לא כסף. אך השיחה עם האישה האמריקנית, המייצגת, ביחד עם בתה הקטנה, את המשפחה הגרעינית, היא הקשר העמוק ביותר של המאפיונר אל החברה האמריקנית. הוא מתאמץ לשכנע, כמו השחקן אל פאצ'ינו בפרק השני של 'הסנדק', שעכשיו כל עסקיו הם לגיטימיים. הוא לא מהמר יותר. הוא עוסק בעסקי המסעדנות. אבל בסוף הסרט אנחנו רואים שהוא מהמר על חייהם של בני-אדם תוך כדי שהוא משקר לאישה שהוא שוכב אתה. הילדה הקטנה שלה מכנה אותו "מר קרופה" למרות שהוא מתחנן שתקרא לו "לואיס" כמו תחליף-אב. אבל אולי הילדה, שעדיין לא התעוורה מריח הכסף, הבינה את מה שאמא שלה מתקשה עדיין לעכל: מר קרופה הוא לא אב חביב, אלא מאפיונר המתפרנס מהימור על מעשיהם של אחרים. ובגלל חובו של קרופה היקר, נרצח לואיג'י בדם קר, באמצע הרחוב. גם לואיג'י, לפני מותו, וגם קרופה, לא מפסיקים להזכיר את המילה 'קווינס'. מבחינתם, חלוקת המעמדות בארה"ב מתנהלת על פי הגיאוגרפיה. זה לא משנה מי אתה, זה משנה איפה אתה גר. אם אתה מקווינס, אתה כלום. את עובדי המטבח הוא שואל אם הם איטלקים; הוא לא זה ששכר אותם לעבודה, לכן הוא לא יודע. אבל כשאחד מהעובדים עונה לו בשלילה, הוא משיב לו בהתנשאות 'אי אפשר הכל'. כן, גם הוא גזעני. שלל הדמויות הצבעוניות במהלך הסרט ראויות כולן לאזכור, כיוון שכולן מהוות חלקים מתוך השלם. מבקר האמנות הוותיק, הקשיש, היהיר, הנצלן והמיזנתרופ פיצג'רלד מגיע למסעדה כדי לשעבד אמנים צעירים לנחת ידו תמורת דחיפתם בשוק האמנות. הוא משוכנע שהכוח שלו יאפשר לו לעשות הכל. מלצרית צעירה, אמנית שציוריה תלויים ברחבי המסעדה האופנתית, עושה לו בית ספר. הוא מנסה לרמוז לה, שוב ושוב, כי יקדם אותה רק אם תשכב איתו. העוצמה שלי, הוא רומז לה, שווה הרבה. אבל היא, שעדיין לא הושחתה, יודעת כי האמנות בחברה בה היא חיה כיום היא רק כלי להשגת כסף, ולא לביטוי עצמי. התמונות נמצאות על קיר המסעדה, לא במוזיאון. לאחר שהשפיל אותה בצורה מכוערת, דרך על רגשותיה וקטל את אמנותה, היא התאוששה ואמרה לו בצורה בוטה: "אני מעדיפה שתתן לי טיפ גדול. אני ענייה". הכסף הוא מה שחשוב, היא אומרת לו, והמעמד שלך לא מעניין אותי. אותו פיצג'רלד, שמתייחס לחיים כאל אירוע אסתטי שנועד לשרת את עיניו, משוכנע שהפסקת החשמל הספונטנית שאירעה במסעדה היתה פרי תכנונו של השף. הוא מחמיא לו על המפגן המבריק והתיאטרלי. אכן, חלק מן הסועדים התלהבו מאוד מן הריגוש. הם לא באו לאכול. הם באו למופע. הם באו כדי להתרגש ולרגש. מבקרת המסעדות, Freely שמה, שיכורת כוח לחלוטין. את השפעתה בעיתון ניו-יורקי נפוץ היא מתרגמת לניצול כוחני ומיני של השף הצעיר. היא מדברת אתו על אוכל, אבל למעשה רוצה עבד מין. לארוחה היא מגיעה עם ידידה יפהפייה, המכונה 'נימפת-אוכל'. השתיים מתייחסות לאוכל כאל מתאבן לסקס. ורצוי סקס עם שף. הוא, מצידו, יוצא מגידרו כדי לספק אותם קולינרית, לאחר שאחת מהן הוא כבר זיין. אבל את השנייה הוא הפסיד, לאחר שאחד המלצרים (השחור מביניהם, ואולי זה משמעותי) אומר לה את האמת העירומה, לפיה השף אודו שוכב עם כולם ומתעניין רק בעצמו. אך מרוב שהשף עסוק כל כך בעצמו ובביקורות שיקבל בעיתונים של ניו-יורק, הוא מפספס את המחמאות האמיתיות על עבודתו ואהבתו הגדולה. דווקא המאפיונר השמן והמגעיל, שראינו אותו רוצח בדם קר את לואיג'י בתחילת הסרט, יורד עד למטבח כדי להחמיא לטבחים על ה"ביסטקה אלה פיורנטינה" שהכינו לו. הוא מתכוון לכך ברצינות. הבחור השמן באמת אוהב לאכול, ואוהב אוכל איטלקי. אבל השף צועק עליו שייצא מן המטבח שלו. איזה פספוס. האיטלקי היחיד שבאמת אהב את האוכל שלו, והשף לא מסוגל לקבל מחמאה, כי הוא עסוק בניהול שדה הקרב ובמיקסום של יעילות העבודה. גם המטבח הוא שדה קרב של מעמד חברתי מקאברי. העובדים הוותיקים מנצלים את החדשים, המלצריות רבות ביניהן על המנות, הטיפים והשולחנות, השף מסתובב כמו גנרל בשדה-קרב וצועק פקודות כאילו הסועדים הם טנקים. בסוף הערב, הוא מכריז, הוא רוצה להגיע ולעבור את מחסום 250 ההזמנות. האיכות לא חשובה, זה רק הכסף. כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. בסוף זה תמיד מגיע לכסף. המנות המתוחכמות, הוא מסביר למנהל המסעדה, הם רק בשביל המבקרים מן העיתונות. וכל הסועדים הנחשבים רוצים לאכול ביציע, כדי לראות ולהיראות. כמו בתיאטרון. המארחת היפנית האחראית על ספר ההזמנות והאורחים, מצטיינת בסקס-אפיל ובחוכמה. הגזע שלה, לכאורה יוקרתי, איפשר לה להגיע לאחת העמדות החזקות במסעדה: מי נכנס ומי לא, מי נכנס ראשון ומי מחכה זמן רב. היא מזהה את הפיגורות, את הלקוחות הקבועים, יודעת את מי להשפיל ואת מי לקדם. הרי לא מדובר כאן באנשים שבאו לאכול, אלו אנשים שבאו למפגן ראווה חברתי של עוצמה ושליטה. מר קרופה הזמין לערב הגורלי והמתוכנן-מראש שלו חוקר משטרה בכיר. הוא ואשתו, שניהם לבנים מבוגרים ועשירים, יושבים ונהנים מן הארוחה, אך הבעל אומר לאשתו בחדות: "למסעדה הזו צריך להזמין תור שלושה חודשים מראש. זה לא סתם שאנחנו כאן. מישהו רצה שאנחנו נשב כאן הערב". הוא מנסה לטפל בשני המאפיונרים, כמעט מצליח לשים את ידו על המעטפה שסחטו מבעל המסעדה ובה 13,000 דולר. אבל אשתו, שהדבר האחרון שמעניין אותה זה שלום הציבור, גוררת אותו מן השולחן ומסכלת את אכיפת החוק. אשתו של החוקר משקפת את רצונו האמיתי, שלא להתלכלך עם האיטלקים הללו. ובאמת, מר קרופה הזמין אותו למסעדה באותו ערב למטרה מאוד ספציפית: כדי שאחרי ששני המאפיונרים יחוסלו, יהיה שוטר באזור כדי לכסות את התחת ולהלבין את האירוע. התקשורת עשתה מנוכחותו של הבלש מטעמים, כמובן. ובסביבה שבה הדולר הוא המלך, בשביל מה צריך השכלה? את האקדמאי מייצג הבארמן הבריטי, שמוכר את כישוריו האינטלקטואליים לכל דורש, בצורה של חידות טריויה ותשלום עבור פתרון. הוא מעודד את האלכוהוליסטיים שממולו לשאול אותו שאלות קשות, והוא מוכן לענות או להפסיד. גם זה שוק של הימורים, אבל הימורים על שכל. השכלה כללית איננה מטרה לכשעצמה, בחברה האמריקנית: זה רק אמצעי כדי להרשים, לצבור יוקרה ולסחוט כסף. המסקנה היא שכולם מהמרים, כולם רוצים להמר, ולא ממש משנה להם על מה. מצידם, שזה יהיה על סוקרטס. הימורים. נכון שאמרנו קודם שהאיטלקים הם עם של מהמרים כפייתיים? נכון שזה נורא נוח להסכים? ונכון שזה לא חוקי? ההימורים הבלתי חוקיים על משחקי ספורט (Booking) הם עסק מחתרתי שכוחות האכיפה, על פי הסרט, לא מתעניינים בו. אבל בסוף הסרט אפילו הנקודה הזו מקבלת טיפול מבריק. הרוצח השכיר יושב על הבר ולמסעדה נכנסת חתיכה שחורה ולבושה היטב. היא מתחילה אתו ברגע שהיא מזהה את סוג החליפה, האופייני לאנשי וול-סטריט. היא יודעת ומקווה שהוא עשיר. היא לא יודעת שהוא רוצח שכיר שעובד בוול-סטריט. הוא לא עוסק בפיננסים. הוא עוסק ברצח על רקע פיננסי. וול-סטריט היא זירת ההימורים האמריקנית. במקום להמר על משחקי כדורסל, הלבנים מהמרים על מניות. וזה חוקי. תתעוררו, חברים, אומר הבמאי: מה שהאיטלקים עושים מתחת לשולחן, אתם עושים מעל לשולחן. ואתם עוד גאים בזה. אתם טיהרתם את השרץ. מר קרופה מזדעזע כאשר הוא רואה את אחת הסועדות מיניקה את ביתה. אולי זה קשה לו לראות כי הקודים שלו מיושנים. ואולי זה קשה לו לראות, מפני שהמשפחה שניסה לגדל הסתיימה בכישלון. ואולי הוא מתגעגע לאשתו, למודל המשפחתי הישן שעל תדמיתו המהוגנת מבוססת המסעדה. מבחינה זו, דווקא מר קרופה הוא לכאורה הדמות הסימפטית ביותר בסרט. הוא סולד מן האוכל הסנובי והמתחכם, הורג את הרעים, לא נוגע באקדחים בעצמו, מתרחק מן ההימורים כמו מאש, משתדל לקיים חיי משפחה מסוג מסוים, מנסה לשקם את בנו ואף לשדך לו את המלצרית והמארחת היפנית החכמה, מקדם את השף הצעיר לעמדת ניהול ונותן לדור הבא לומר את שלו. 'דינר ראש' היא סאטירה חברתית נוקבת על החברה האמריקנית, שמעמידה פני פלורליסטית ורב-גזעית, כאשר למעשה סובלת מריבוד חברתי עמוק על רקע גזעי-אתני, לאומי, כלכלי, גיאוגרפי ומקצועי. היא נגועה בניצול מיני כמו בכל חברה, אדישה לחיי-אדם, מתפרנסת מייצור תדמית, מתייחסת גם לדברים הפשוטים בחיים כאל בידור ואופנה, מנותקת מן המשפחה הגרעינית וצינית עד השורש. אבל האוכל נראה טוב. אציין, לסיום, שרואה החשבון של מר קרופה הוא יהודי. הוא מפטיר "אוי וויי" ומזהה עצמו מיד כיהודי ממושקף ומעונב, העוסק בכספים כמובן. בסוף הערב הוא מגן על הרוצח, על ידי חסימת המדרגות המובילות אל השירותים. מעין סייען עבריין. האיטלקים דואגים שהיהודים יעבדו איתם. ואם יש בסרט הזה יהודי (כל הביקורות שקראתי התעלמו מהעובדה שהוא יהודי), ויפנית, והיספאנים, ולבנים, ושחורים, והומואים, ובריטים, אז איך לעזאזל אפשר להתעלם מזה? דינר ראש הוא סרט חכם, אבל כנראה יותר חכם מרוב הצופים בו. ציון תשע. |
