היום שאחרי מחרThe Day After Tomorrowארה''ב 2004בימוי: רולנד אמריקשחקנים: דניס קווייד, ג'ייק גילנהייל, איאן הולם, אמי רוסום, איאן הולם
כמוצר הוליוודי תעשייתי, "היום שאחרי מחר" הוא מופע-ראווה של תוכנות מחשב, בלי
שחקנים, בלי סיפור, בלי עלילה, בלי תסריט, בלי הגיון ובלי אמירה אמנותית. אך מי שבא לקבל
את כל זה במודעות מלאה ובלי לצפות למשהו אחר, אולי נהנה מאוד מכל הסיפור. זה סרט שלא דורש
ממך לחשוב, לדאוג או להתאמץ: רק להגיד "ואו!" כשגל ענק שוטף את ניו-יורק. כך הוא ממשיך
את "היום השלישי", שגם אותו ביים רונלד אמריק, הסרט המבדר שבו אמרנו "ואו!" כאשר חייזרים פוצצו לנו את הדוד סם.
אם מדובר כאן בעסקה, שבה הצופה נפרד מכמה עשרות שקלים כדי לצפות בגירסה דיגיטלית של איתני הטבע קורעים את סמלי התרבות המערבית לגזרים, הרי שהעסקה בוצעה בהצלחה: האותיות הלבנות של הוליווד, מרכז הסיטי של לוס אנג'לס, פסל החירות בניו-יורק - כולם מתרסקים כאן. אך אם מדובר ביצירה שתפקידה להתריע על סכנות זיהום האוויר בכדור הארץ, הרי שהיא נכשלה לחלוטין. ההצלחה והכישלון ראויות לניתוח קצר, במיוחד בז'אנר ספציפי זה, של דיסטופיות מדע-בדיוניות העוסקות בשינויי אקלים קיצוניים.
מבחינה ויזואלית, יש הרבה מה לראות ב"היום שאחרי מחר". השיא, לכל הדעות, היא סצינת
הים הסוער המכסה את ניו-יורק והופך אותה לקרחון. כל הקלישאות כאן: אנשים רצים
ברחובות מבוהלים, מכוניות מתהפכות, הרחובות הופכים לאמבטיה, פסל החירות הופך לקרטיב,
ספינות-ענק הופכות לפסלים אפרוריים. אם יש משהו שמחשבי-על יכולים לעשות כמו שצריך, הם
עושים אותו כאן. יופי של סצינה. השאר, למשל סצינת ההוריקנים בתוך לוס אנג'לס או קפיאתם
של מסוקים בזמן תעופה, הרבה פחות מלהיב. מישהו אמר "טוויסטר", למשל?
אפשר ממש לדמיין את ישיבת ההפקה של "היום שאחרי מחר". חבורה של קולנוענים ואנשי עסקים מתקבצת בחדר אחד, ושוברת את הראש איך להתמודד עם נושא התחממות כדור הארץ, ויצירתו האפשרית של 'עידן קרח' חדש. "יש לנו בעיה: מדובר בתהליך הדרגתי שלוקח מאות שנים", התלונן התסריטאי הראשי, "איך אפשר לעשות סרט פעולה מותח מכזו תופעה ארוכה ומשעממת?". כל החבורה נכנסת לדכאון קליני, ומתמכרת לקפאין. אז קופץ אחד מן ממפיקי-המשנה עם הרעיון הגדול: "אני יודע! נגיד שקרה משהו יוצא דופן מבחינה מדעית, ונקפיא את כל כדור הארץ תוך שבוע!". וכך יצא לו הסרט לדרכו. האם נולד המדען המטורף שיסכים לטענה לפיה מחצית כדור הארץ יכולה לקפוא תוך שבוע? האם קיבל מומחה כלשהו לאקלים את דעתם של מפיקי הסרט, כאילו קיים תרחיש עתידי שבו תגרום ההתחממות הגלובלית לתגובת-שרשרת נגדית מהירה, שבסופה ימצאו את עצמם אזרחי תרבות המערב בעיצומו של עידן קרח שנולד תוך מספר ימים? זה פשוט מגוחך. פה קבור הכלב, או יותר נכון: פה קבורה הממותה, שהתפקעה מצחוק. מבחינה רציונלית, לסיפור אין שום כיסוי. מדעית זה בלתי אפשרי. העולם כולו נכנס לעידן קרח תוך כמה ימים? נו, באמת! פעולותיהן של הדמויות הראשיות נותרות חסרות הנמקה ופשר. גם האופטימיות של הסיפור איננה מבוססת על שום דבר. הרי חצי מארה"ב, לפי העלילה, קפאה למוות. תתי-העלילות, כמו למשל התאהבות בין צעירים או התקרבות בין אב לבן, מלאכותיות עד העצם. אפילו מותו המדווח של נשיא ארה"ב, בהתרסקות צפויה-מראש של מטוסו, נשמע מופרך לחלוטין: מי חשב שם, בבית הלבן, על הטסת הנשיא בעיצומה של סערה גלובלית? מבחינה אמנותית, "היום שאחרי מחר" לא מציע דבר למחפשים. למרות נסיונות שיווקיים ליצור תחושה של "אסון גלובאלי" באמצעות סצינה קצרה ביפן הרחוקה וכמה סצינות מקוטעות באירופה הבלתי-נראית, הסרט מצטעף בדלת אמותיהן של 'התפוח הגדול' ו'עיר הסרטים'. כל הדמויות הן לבנות עם עינים כחולות, אלא אם כן מדובר בשוטר כסיל, שהוא כמובן שחור. גזענות שלפני עידן אובמה עדיין נפוצה בהוליווד. המלמולים הבלתי-משכנעים אודות חשיבותה של רפורמה סביבתית פשוט מיותרים. לא אמור להיות כל ספק בנידון: אם העולם ייקלע לסכנה אקולוגית, בבקשה אל תסמכו על הוליווד שתעשה משהו רציני בנידון, מלבד כמה דולרים.
|
