האזרח קיין
Citizen Kane
ארה"ב 1941
בימוי והפקה: אורסון וולס
שחקנים: אורסון וולס, ג'וזף קוטן, דורות'י קאמינגור, רות' ווריק, ריי קולינס, אגנס מורהד, אוורט סלואן, ארסקין סאנפורד, פול סטיוארט, ג'ורג' קיולוריס,
ויליאם אלאנד
האיש שהיה לו הכל, ובעצם לא היה לו דבר: זו דמותו של המצליחן המערבי, כפי שרואה אותה
אורסון וולס בסרטו הגדול, שלא התיישן עד היום. זו קלאסיקה קולנועית המשמשת מפתח
לסודותיה של התרבות האמריקנית, המתקשה להבדיל בין עושר ואושר. זוהי מיתולוגיה מודרנית,
הממציאה גיבור כריזמטי, אך טרגי למדי, המייצג היטב את תקופתו ומדינתו, ממש כפי שאדיפוס
המלך, ישו הנוצרי, המלט, נתן החכם, ורתר הצעיר או וילי לומן ייצגו את תקופתם.
תסריט מבריק, משחק מעולה ועבודה קולנועית-טכנית מהפכנית הרכיבו יצירת מופת, שלא
הצליחה בקופות, בעיקר בגלל לחצים כבדים שהפעיל איל-העיתונות, המליונר הכוחני ויליאם רנדולף הרסט. האחרון הבין שהסרט מבוסס על דמותו הכוחנית, והתאמץ להפיל את ההפקה. מאמציו הוכתרו בהצלחה חלקית, אך הסרט צץ שוב לאחר מלחמת העולם השנייה, ונכנס לפנתיאון של הוליווד. הוא אף שימש אבטיפוס של סגנון ה'פילם-נואר' (Film Noir), שהתאפיין בין השאר בהצגת דמות חידתית (אניגמה) שמנסים להבינה במהלך הסיפור, אך ללא הצלחה. למרות שהיה מועמד לתשעה אוסקרים, זכה רק באחד (תסריט מקורי), ביחד עם הרמן מנקייביץ'.
האזרח קיין - אורסון וולס
"האזרח קיין" מושך אותנו פנימה בתפקיד בלשים בחקירה פרטית: מדוע אמר "רוזבאד" רגע לפני מותו? זה האתגר שמתניע את העלילה קדימה. כמו ראשומון (סיפור שאין בו אמת אחת), הצופה מוצף בהשקפות מנוגדות, סיפורים סותרים וטענות בלתי-אמינות. המצלמה נעה לכיוונים בלתי-צפויים, ונדמה ששום דבר לא ברור ולא ידוע בעולמם של בעלי העוצמה והממון. אי-ודאות אופפת את השתלשלות העניינים. אין רגע
של ביטחון. וולס הבמאי נוטע בנו פראנויה, ופחד מכישלון. תוך כדי תנועה, הוא מעמיס על מוחנו אינספור גרסאות והסחות-דעת כדי ליצור פאזל שחתיכותיו אינן מתחברות.
דימוי החיים בתור פאזל בלתי-פתור, וההקבלה שלו לחייו של קיין, מופיע באופן מפורש בסרט. לאורך כל הדרך, אנו מתאמצים לבנות דיוקן אמיתי ככל האפשר של האיש שבנה אימפריה של עיתונות צהובה ופופולרית, ניסה לרוץ לפוליטיקה ונכשל. אך וולס מכשיל אותנו שוב ושוב, ומרחיק אותנו מן האמת שנראית כה קרובה אלינו. הסרט מוצף מראות (במובן של Mirror), שדרכן אנחנו אמורים לראות את השתקפותנו, אך למעשה רואים השלכות של אחרים, פאנטומים פסיכולוגיים, מיראז'ים ודימויים פיקטיביים של תדמית ויחסי ציבור. בכל פעם שאנחנו בטוחים שהצלחנו לרדת לנפשו של הכוכב, מישהו טורח לנפץ לנו את האשלייה.
אנחנו עוקבים, בהתלהבות ובאופטימיות חסרת-ביסוס, אחרי קיין בדרכו לתהילה, ומקווים לראות אותו משגשג. אך "ההצלחה", שאותה אף אחד לא יודע להגדיר, נותרת בלתי-מושגת. ואכן, קיין לא יודע מה הוא מחפש, ולכן הוא גם לא מוצא אותו. ייתכן שאת מה שהוא מחפש, הוא כבר לעולם לא ישיג. סביר להניח כי החמיץ את הרכבת, ואת מה שביקש להחזיק בבעלות, לא ניתן לקנות בכסף.
המיתוס העממי של "עשירים שאף פעם לא יכולים להיות מאושרים" עלול להיתפס כטריק ציני:
האם האליטות מייצרות סיפורים שכאלה כדי שהמעמדות הנמוכים יפסיקו לקנא בהן ולהצר את
צעדיהן? האם ייתכן כי "העשיר העצוב" הוא פיקציה, אגדה שכל מטרתה היא לגרום לעניים
להישאר מרוצים במצבם הנוכחי? וולס לא מסכים. לדעתו, האדם הוא יצור קטן וצנוע, נוסטלגי
וילדותי. לכן, על פי וולס, כל היומרות האדירות, שגעונות הגדלות, השאיפות הבלתי-נגמרות,
ההישגיות והתחרותיות, הן רק סיפור-כיסוי עלוב ומסוכן. הן מעידות על ואקום נפשי.
במובן מסויים, "קיין" הוא תגובה אמריקנית טיפוסית לתקופת מלחמת העולם השנייה. שגעונות
הגדלות של היטלר ומוסוליני, המהירות שבה התדרדר העולם לכאוס מוחלט, הטירוף סביב
השאיפה לכוח אבסולוטי – כל אלה מככבים בדמותו של קיין, שאיננה יודעת מנוח. הוא מתאמץ להגיע לפסגה, אך מגלה שהיא ריקה מאדם.
על פי וולס, אין דבר יותר מסוכן מאדם שאינו יודע מה הוא צריך. יש הבדל ברור, לפי הסרט, בין מה שאדם רוצה ובין מה שהוא זקוק לו כדי להרגיש שלם עם עצמו. הצרכים והרצונות חיים על פלנטות אחרות, ונעים בקווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים. הילד שנותק ממשפחתו בגיל צעיר נותר אובד-דרך גם לאחר שהזדקן ואיבד את כל מה שרצה להשיג. אדם חסר-מודעות לעצמו יכול להרוס את כל סביבתו, לזרוע חורבן ולסחרר את החברה כולה. ואכן, קיין משתמש בעיתון שלו כדי לחרחר מלחמה, ולגרור את ארה"ב לעימות ישיר עם ספרד.
העובדה שקיין הוא אדם נכה מבחינה רגשית, פגוע, לקוי, חסר, שאינו יודע לאהוב ואינו מסוגל להזדהות עם זולתו,
היא קשה לעיכול. ככלל, לבני-אדם קשה להבין איך אדם מסוים לא מסוגל לאהוב. היכולת ליצור
קשר אנושי עמוק, מספק וארוך-טווח איננה טבועה בנו מלידה: היא נרכשת באמצעות למידה מנסיון: אמא, אבא, אח, אחות, חברים. אך התסריט מציג דמות כה מרהיבה, במגוון עצום של טכניקות קולנועיות מתקדמות מאוד לזמנן, עד שאי
אפשר שלא להימשך אליה ולהתאהב בה. אנו מעדיפים להאמין שקיין יגשים את עצמו.
ככל שהזמן עובר, כך התמונה הופכת גדושה בחפצים, בעושר, בחדרים ענקיים, ובניכור אנושי בלתי נסבל. החפצים והמרחב הריקני מחליפים את התקשורת האנושית הבריאה. החומרנות, הרכושנות והניתוק של הגיבור מרגשותיו מתרגמים את עצמם לטירת-ענק שבה כולם הולכים לאיבוד. רק בסוף הסיפור, הצופה מגלה כי קיין חשוך-מרפא: מה שרצה בכל מאודו, כבר איננו, ולא ניתן להשיבו בשום דרך.
לסיכום: וולס מצליח לדחוס כל כך הרבה מידע, התרחשויות ותקופות בסרט כה קצר, עד שנדמה כי אין גבול לדמיונו. כמעט כל סצינה היא מלאכת-מחשבת של טקסט, תאורה, תנועת מצלמה ופסקול מעולה (קרדיט חשוב: הקולנוען גרג טולנד). בגיל 25, וולס הצליח להגיע לרמה כה גבוהה של עשייה, עד שלא הצליח לחזור על ההישג עד יום מותו. מבחינה מסוימת, החיים והקריירה של וולס אינה כה שונים מאלו של קיין: גם הוא איבד את הוריו בגיל צעיר, וגם הוא נפל קורבן, בסופו של דבר, למאבקי הכוח המושחתים של עולם העיתונות והפוליטיקה באמריקה. בגלל מתקפתו הפוליטית והכלכלית של המליונר הרסט על "האזרח קיין", הקריירה של וולס (1915-1985) לא המריאה כפי שראוי היה לה. וולס נפטר אדם מריר, מתוסכל ובלתי-ממומש - ממש כמו צ'רלס פוסטר קיין. הוא הותיר אחריו מאסטרפיס של קולנוע אמריקני לדורות הבאים.
|
