צ'רלי בממלכת השוקולדCharlie and the Chocolate Factoryארה"ב 2005בימוי: טים ברטוןשחקנים: ג'וני דפ, פרדי איימור, הלנה בוהנם קרטר, ג'יימס פוקס, כריסטופר לי
"צ'רלי בממלכת השוקולד" הוא סרט מטריד, לעתים מקומם, ולא מעט מאכזב. הבמאי טים ברטון חתום על סרטי אימה המתבססים על הומור שחור והברקות ויזואליות - ביטל ג'וס, באטמן, המספריים של אדוארד, אד ווד, ההתקפה ממאדים, סליפי הולו, כוכב הקופים, ביג פיש, חתונת הרפאים ועוד. עמיתו ג'וני דפ דומה לברטון במשיכתו אל הסוטה, האקסצנטרי, החולני והמעוות. שניהם משלימים צוות בלתי-ראוי להפקה של סרט הפונה לילדים. ספר הילדים הפופולרי של רואלד דאל איננו מתאים לצוות ברטון-דפ. זו יצירה נאיבית למדי, המתבססת על ההיסטוריה המיוחדת של המהפיכה התעשייתית באנגליה. הסיפור על הילד שזוכה לביקור במפעל שוקולד מופלא מכיל בתוכו מרכיבי-עומק רבים של התרבות הבריטית המודרנית - התיעוש האכזרי, ניכור בעלי ההון מן הפועלים, הדואליות של הקפיטליזם המודרני, מלחמת המעמדות הפנימית ומעללי הקולוניאליזם הבריטי ברחבי העולם. אלא שההפקה החדשה של "צ'רלי בממלכת השוקולד" פונה בעיקר לקהל אמריקני בעידן הפוסט-מודרני של 2005, ובכך פוגמת באמינותו של הפסיפס התרבותי שיצר דאל בשנת 1964 באירופה המצולקת שלאחר מלחמת העולם השנייה.
"צ'רלי וממלכת השוקולד" איננו ספר על שוקולד. גם לא ספר על ילד נחמד שזוכה בכל הקופה. זו יצירה שמנסה לגעת בקוראיה דרך היחס המורכב של מעמד הפועלים אל התעשייה המודרנית: מצד אחד, מהווים המפעלים פרנסה חיונית עבור אנשים פשוטים שאיבדו את היכולת להאכיל את משפחותיהם בעזרת טכניקות הישרדות מסורתיות (ציד, חקלאות, גידול בקר). מצד שני, התיעוש יצר תופעות קשות של ניצול, אבטלה, זיהום, חולי, ניכור ופער מעמדי חמור. מנהלי המפעלים הפכו לעשירים מופלגים, בעוד מרבית הפועלים נותרו בדלותם הממארת. זו התשתית האותנטית של צ'רלי הפרולטר מעורר הרחמים, ווילי וונקה התעשיין המוכשר והמנוכר - וכל סביבתם העירונית. טים ברטון לקח את הסיפור הבריטי הזה והפך אותו לקרקס פוסט-מודרני של 'פריקים', סטיות וטירוף ססגוני. הוא נהנה לעסוק בצד הויזואלי של הסיפור, לשטוף את המסך בצבעים ובמכונות, באפקטים ובעבודות איפור מרהיבות. הצד האנושי הפשוט פחות מעניין אותו. הילדים הם קריקטורות של חולשותיהם הבסיסיות: גרגרנות (החזיר הגרמני העונה לשם אוגוסטוס גלופ), פינוק (ילדת השפע ורוקה סולט), דורסנות (לעסנית המסטיקים ויולט ביורגרד) ואלימות אובססיבית (ילד הטלוויזיה - מייק טיוי). ברטון החליט ללכת עם הטיפוסים עד הסוף, אפילו במחיר איבוד אנושיותם. לא רק שאנחנו שונאים את רוב הילדים בסרט - אנחנו ממש נגעלים מהם ברמה הגופנית הבסיסית ביותר. ברטון השטיח את כל הדמויות בסיפור כדי לשים את הזרקור על האדם היחיד שבאמת אכפת לו ממנו: ג'וני דפ, ידיד נעוריו והכוכב הבלתי-מעורער של הסרט (לא צ'רלי, חס ושלום!). לברטון לא איכפת לבזבז את תשומת ליבם של הצופים על כמה בדיחות פנימיות (ווילי וונקה גוזר סרט עם מספריים במחווה ברורה לסרט של ברטון 'המספריים של אדוארד', למשל). את קידום ערכי המשפחה המסורתיים שארה"ב כל כך אוהבת הוא יעשה בחיפזון מרושל, ממש בסוף, כדי ליצור הרמוניה מינימלית שאולי תתפרש כ"סוף טוב": ווילי וונקה ימצא את אביו האבוד, יצטרף למשפחתו של צ'רלי והכל יהיה בסדר איכשהו. מי שמאמין לסיום המופרך הזה, יאמין גם שארה"ב זה המקום הנפלא ביותר עלי אדמות. כשספרו של דאל יצא לאור, הוא הואשם בגזענות כאשר יצר את ה"אומפה-לומפה" - הפועלים במפעל השוקולד. במהדורות הראשונות תוארו היצורים הללו כאפריקנים נמוכי-קומה, בדומה לשבט ה'פיגמי' הידוע. ניצול קולוניאלי של אפריקנים למטרות עבודת-כפייה הוא חלק אינטגרלי מן ההיסטוריה והתרבות של אנגליה. גם כיום, אירופה נהנית מרמת-חיים גבוהה יותר רק בזכות מליוני מהגרים עניים ממדינות במצוקה. רק לאחר שנמתחה על דאל ביקורת נוקבת בשנות השבעים, הוא הסכים לשנות את הספר ולהבהיר את צבע עורם של ה'אומפה-לומפה'. ועדיין, ההתייחסות הגזענית אל הפועלים השחורים במפעל השוקולד חילחלה עד לסרט של ברטון ודפ. גם כאן ה'אומפה-לומפה' הם שוב כהי-עור, קטנים בצורה קיצונית, וכמובן צייתנים, נטולי משפחות, ללא בתים, משכורות או זכויות כלשהן. הפועל האידיאלי איננו אדם, אלא עבד. יש משהו מקומם בהתייחסות של ברטון אל ה'אומפה-לומפה', במיוחד כאשר בוחנים לעומק את סיפור גיוסם למפעל. בסרט מופיע דפ כאשר הוא מסייר ביבשת אקזוטית כלשהי ומגלה את השבט בג'ונגל עבות. שם הוא נדהם לגלות שה'אומפה-לומפה' מצליחים להתקיים בעזרת מזון טבעי, בלי חקלאות, בלי תיעוש ובלי מודרניזציה. ברטון מתאר את מזונם של בני השבט כמגעיל, ובכך מצדיק את שיעבודם לתעשיית השוקולד: אם זה מה שהם אוכלים למחייתם, מוטב שיתמכרו לממתק מזיק, גדוש בקפאין ובסוכר. הסרט מתאר את שפת ה'אומפה-לומפה' כפרימיטיבית במיוחד, ומעניק להם את ה"זכות" לבצע את הקטעים המוסיקליים - אנלוגיה ברורה לאפרו-אמריקנים של ארה"ב, מולדת הבלוז והרוק. ישחקו נא הנערים לפנינו - הרי אחרי הכל הם שחורי-עור. שיגידו תודה שהם מועסקים מלכתחילה. פיטורי עובדים ואבטלה הם נושאים כואבים בכל תרבות מערבית, במיוחד בעידן המודרני. המכונות מחליפות את העבודה הידנית, ודורות רבים של פועלים במערב מצאו את עצמם בוקר אחד מיותרים לחלוטין. זה מה שקורה גם בספר "צ'רלי בממלכת השוקולד", אלא שבסרט החליטו אנשי הוליווד לטשטש את המכה: אביו של צ'רלי אמנם מפוטר, אך לקראת סוף הסרט הוא מצליח להשיג משרה אחרת, טובה יותר, ממש באותו מפעל. בהמשך ל"שידרוג האבות", מכריח ברטון את וילי וונקה להתפייס עם אביו הזקן (השחקן כריסטופר לי, שגילם בין השאר את סארומן ב'שר הטבעות'). הסיום המלאכותי, בו משתלב וונקה עם משפחתו של צ'רלי, הוא הצטברות כל השיאים של קיטש הוליוודי מופרך: אביו של צ'רלי מצא עבודה והוא ביחסים טובים עם הקפיטליזם התעשייתי, וילי הוא לא מליונר מתוסבך אלא ילד שנולד מחדש, ומשפחתו של צ'רלי לא נפגעה בגלל הירושה הענקית אלא שימרה את אורח-חייה במדויק. בנוסף על ההתייחסות המקוממת של הסרט לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות בחברה המודרנית, הרי שאפילו דמותוהמסתורית של וילי וונקה מעוררת שאלות קשות. מבקרי קולנוע רבים טענו כי השחקן ג'וני דפ קיבל השראה דווקא מכוכב פופ מפורסם שהואשם בפדופיליה - מייקל ג'קסון. ובאמת יש בסיס לטענה זו - עור פניו, קולו הגבוה והעדין, התנהגותו המוזרה כלפי ילדים, לבושו, הדמיון של המפעל לאחוזת "נוורלנד" של ג'קסון - כל אלו מעוררים חשד. ג'קסון הוא אייקון של ניכור מודרני מעוות - מליונר יצירתי שהסתגר באחוזתו ויצר לעצמו מציאות חלופית עם חוקים אחרים. ענן הפדופיליה והסקנדל המיני שמרחף באוויר מוסיף לתחושה המעיקה של הסרט. אין ספק שעורכי הדין של הוליווד דאגו היטב לטשטש כל רמז שעלול להוביל את ברטון אל בית המשפט מול פרקליטיו של ג'קסון המגה-סטאר. נראה שמר טים ברטון, שהקריירה הקולנועית שלו התבססה על האדרה של דמויות סוטות החיות בשולי החברה, אינו מתאים לבימוי סרט המתיימר לפנות לילדים בריאים בנפשם. יש משהו בלתי-נסבל ביחס של ברטון למצוקות חברתיות, פערי הכנסה, חיים של עוני, ניצול מיעוטים וחלשים, עוולות המדע והתיעוש. נדמה שברטון ממש נהנה לחגוג את הניכור האנושי, מתרגש כמו ילד כשהוא יכול לעצב לעצמו "פריק" חברתי, ומתעלם מן העובדה שסרט הפונה לילדים צריך לשמור על מערכת ערכים ששומרת על קשר כלשהו עם המציאות העגומה שבחוץ. צ'רלי אינו באטמן, ביטלג'וס או סליפי הולו: זהו ילד אמיתי, בעיר אמיתית, שאותו אנחנו אמורים לאהוב. כשהסרט מסתיים, אנחנו נמשכים יותר אל וונקה חולה הנפש מאשר אל צ'רלי הנורמלי. וזה כבר ממש לא לעניין, כשזה מגיע לילדים.
לסיכום, "צ'רלי בממלכת השוקולד" אינו מתאים לילדים. הוא מפאר את התיעוש המהיר, את הניכור, את ניצול החלשים, את הסטיות החברתיות, את הניתוק מן המציאות. הוא בז לפועלים, מתעלם ממצוקתם, מתחנף לבעלי ההון, מעריץ את הדקאדנס האריסטוקרטי, לא מציג סיפור אנושי משכנע ורוקם סוף מלאכותי ובלתי-משכנע. גם הספר עצמו אינו בדיוק מלאכת-מחשבת של חינוך ערכי הולם, אבל הסרט גורר את חוליי הספר אל הקיצונות המנוכרת והמקוממת ביותר. בהחלט לא סרט מומלץ לבני-אנוש באף גיל, במיוחד לא למי שמעריך שינים בריאות, חברה בריאה ועולם נקי מזיהום. |
