טרומן קפוטה
Capote
ארה"ב 2005
בימוי: בנט מילר
שחקנים: פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, קליפטון קולינס ג'וניור, כריס קופר, ברוס גרינווד, בוב בלבן, איימי רייאן, מרק פלגרינו
"קפוטה" הוא לא הסרט שיבהיר לצופה הישראלי הממוצע מי היה טרומן קפוטה. חייו המורכבים של אחד מן הסופרים האמריקניים החשובים במחצית השנייה של המאה העשרים אינם נושא הסרט. "קפוטה" מתמקד בשלב מאוד מסוים בחייו של הסופר, ומתייחס אליו כנקודת תפנית. הוא אינו מספק את הרקע הביוגרפי המושלם להבנת יצירתו הספרותית הגדולה "בדם קר" (1966), וגם לא מתיימר לעשות זאת. לא מעט סרטים וספרים כיסו את הקריירה המיוחדת של קפוטה, אבל הסרט הזה בכיכובו של פיליפ סימור הופמן מתמקד במשהו אחר לגמרי: הקשר בין אמנות לחיים.
'קפוטה' עוסק בנסיון להפוך את החיים ליצירת אמנות, והבעייתיות שבפעולה זו. קפוטה, כותב מוכשר שהתמחה בכתיבת ספרות בדיונית, החליט לשלב בין עיתונאות ובין נובלה ספרותית. בנובמבר 1959 קרא ידיעה בעיתון על טבח של ארבעה בני משפחה על ידי שני רוצחים נמלטים. הוא החליט ללמוד את הסיפור לפרטיו, ולכן עלה על הרכבת עוד באותו היום. בסיועה של ידידתו הקרובה, נל הרפר לי (מחברת הספר 'אל תיגע בזמיר'), הוא ערך תחקיר מקיף של העיירה הולוקומב, במדינת קנזאס. לאחר ששוחח עם רוב תושבי העיירה, הצליח קפוטה להתקרב אל שני הרוצחים (שנתפסו, להפתעתו של קפוטה עצמו), להתוודע מקרוב אל קורות חייהם, וללמוד על מניעיהם המפותלים. השניים נידונו למוות בתלייה, אך סדרת ערעורים משפטיים עיכבה את הוצאת גזר דינם במשך למעלה מחמש שנים.
קפוטה - מחיר עיבוד החיים לאמנות
קפוטה שלפני פרשת "בדם קר" אינו אותו אדם אחריה. הוא מתחיל את הסיפור כניו-יורקר טיפוסי, בוהמיין הומוסקסואל, אנין-טעם, מחוייט ואופנתי, ציני ומתוחכם. הוא מסיים אותו שבר-כלי, אבוד וקרוע, אלכוהוליסט וסוציופאת. קפוטה מוצא קוי-דמיון ביוגרפיים עמוקים בין אחד הרוצחים (פרי סמית') ובינו. הוא מזדהה עם הקורבן (העיירה כולה) ועם הפושע, בו זמנית. הוא מבין היטב את הנזק העצום שגרם הרצח לכל הקהילה, אך אינו מסוגל שלא להבין את הנסיבות שהובילו את שני הרוצחים אל דרכם השפלה. לאורך כל הדרך הוא משתדל לנצל את כל מרואייניו, לסחוט אותם כמו לימון, להישאר מרוחק ולחיות את החיים הטובים של מנהטן. אבל משהו משתבש בדרך. כאשר האמנות חודרת עמוק לחיים, גם החיים חודרים עמוק לאמנות.
ההתייסרות הממושכת של טרומן קפוטה היא נסיון לענות על טענה נפוצה בחוגי הספרות האמריקניים של שנות השישים המוקדמות, כאילו קפוטה לא עזר לזוג הרוצחים מכיוון שרצה, יותר מכל, להוציא לאור את ספרו לפני שהפרשה כולה תישכח. כל עוד הרוצחים ישבו במאסר וחיכו לערעור על עונש המוות, הוא לא יכול היה להשלים את היצירה: הסוף לא היה ידוע. ניגוד האינטרסים המפלצתי שנקלע אליו הסופר - הצלחה אמנותית מול עזרה לאנשים אותם הכיר היטב - פגע בו קשות. למרות ש"בדם קר" נחשב ליצירת מופת והפך את קפוטה לכוכב-על, גורלם הטרגי של ריצ'רד היקוק ופרי סמית' לא נתן לקפוטה מנוח עד יומו האחרון.
הסרט 'קפוטה', בניגוד לרושם שהוא עשוי ליצור לצופה התמים, הוא נסיון להמחיש עד כמה בעייתי יכול להיות השידוך בין החיים האמיתיים ובין עולם הספרות. אם קפוטה היה בוחר לכתוב יצירה בדיונית לגמרי, הוא לא היה צריך להיכנס אל מערבולת הרגשות שהצליחה לשאוב אותו פנימה. בדרכו אל השלמות האמנותית דרס קפוטה את אנושיותו ואת הגינותו הבסיסית, ולכן התנכר לעצמו והתמכר לסמים. כאשר תיאר את פרי סמית' כ"מכרה זהב", למעשה הודיע בכך כי הוא בוחר לנצל את צרותיהם של האומללים למטרותיו האגואיסטיות. לכן אולי גם קפוטה הוא דמות טרגית: בנסיונו לכרות זהב ולהפוך לאליל ספרותי נצחי, הוא צלל עמוק למטה, ביחד עם הפושעים שאותם ניצל. שקריו המכוערים ("ניסיתי למצוא לכם עורך דין ולא הצלחתי", כתב להם באחד המכתבים), אנוכיותו המביכה ("אם הם יזכו בערעור, אני אתמוטט", הודיע לידידתו) והעמדת הפנים המתמשכת הסתיימו בקול ענות חלושה.
הבעיה של "קפוטה" כיצירה אמנותית אינה טמונה במשחקו של הופמן: הוא אכן היה זכאי לאוסקר. גם הבימוי של בנט מילר מדויק, עדין וסבלני. זוהי התזה של 'קפוטה', לפיה טרומן היה גיבור טרגי, שחוטאת בהגזמה בסיסית: כאשר התסריט מנסה לשכנע אותנו שקפוטה הוא גיבור טרגי במלוא מובן המילה, עדיין קשה לנו להאמין. כי אלו העובדות: עד מותו של קפוטה בשנת 1984 (עקב אלכוהוליזם, כאמור), הוא עדיין היה סלבריטי אורבני, דילג ממסיבה למסיבה, ניהל אורח חיים ראוותני ונהנה מכל מה שניו-יורק יכלה להציע לאנשים עשירים ומכובדים כמוהו. העובדה שהתמכר לסמים, כמו רבים אחרים בענף השואוביזנס, אינה קשורה בהכרח רק לפרשת "בדם קר". למעשה, קפוטה היה ונשאר אדם שרבים מקנאים בו, עד היום. לכן ה"טרגדיה" של קפוטה, אם בכלל היתה כזו במציאות, אינה מובהקת. הסיפור, שמתיימר להיות אמיתי, פשוט לא משכנע עד הסוף.
לסיכום, "קפוטה" הוא סרט שכדאי לראות, אבל התזה שהוא מציג אינה לגמרי מבוססת. הנסיון להפוך את קפוטה לגיבור טרגי הוא מעניין, אך לא משכנע לגמרי. הרעיון לפיו לא ניתן לצאת נקי מתהליך הפיכת החיים לאמנות הוא בהחלט ראוי להגשמה, אבל המקרה של טרומן קפוטה אולי אינו מתאים כדוגמה קלאסית. זה נכון שקפוטה היה ונשאר סופר אמריקני חשוב, אבל נראה שיוצרי הסרט רצו מראש לסנגר עליו, להעצים את המיתוס ולהרוויח ממנו. בכך ממשיכים יוצרי 'קפוטה' את הקו הנצלני של הסופר: להפיק טובת הנאה מצרותיהם של אחרים. אמנם שני הצדדים של המטבע נחשפים כאן (קפוטה הנצלן והמניפולטיבי, לעומת קפוטה הרחמן והדומע), אבל הצד הסניגורי דומיננטי הרבה יותר. לכן הקיטש, המלודרמה וסחיטת הדמעות הם מה שנשאר בסוף. עדשת המצלמה ההוליוודית מנסה לגרום לנו לרחם על קפוטה ולהזדהות עם מעשיו הבעייתיים, אבל את האהדה שלנו אנחנו שומרים לדמויות אחרות, עשירות פחות, מפורסמות פחות. אלו הדמויות העצובות שנותרו מאחור, בקנזאס הרחוקה והכפרית.
|
