אפקט הפרפרארה"ב 2004 בימוי: אריק ברס שחקנים: אשטון קוצ'ר, מלורה וולטרס, איימי סמארט, אלדן הנסון, ויליאם לי סקוט, אריק סטולץ ועוד
אפקט הפרפר משתעשע עם רעיון פילוסופי פשוט: שינוי אירוע אחד בעבר כדי ליצור עתיד חדש. לפנינו בחור עם יכולת נדירה לחזור אחורה לעבר הרחוק, לשנות אותו וליצור לעצמו ולסובבים אותו חיים שונים לחלוטין. למה נבחר השם "אפקט הפרפר"? מפני שלפי הפירוש הפופולרי של תורת הכאוס, תנודות כנפי הפרפר בארץ רחוקה יכולות ליצור אירועים דרמטיים בארץ אחרת. מספיק שנתנהג אחרת ביום גורלי בחיינו, ואז כל מסלול חיינו יעבור מהפך. מה היה קורה לו היטלר היה מת בלידתו? מה היה קורה לו הרצל היה מת בתאונת דרכים בגיל שש? מה היה קורה לו אריק שרון לא היה עולה להר הבית בשנת אלפיים? הרעיון הפילוסופי איננו מספיק. צריך לדעת לשחק איתו מכל הכיוונים כדי ליצור סיפור מעניין באמת. ורצוי להשקיע מחשבה ביצירת דמויות אמינות, עמוקות ורציניות. וזה לא מה שיש כאן. בסופו של חשבון, זהו רק סרט כיפי שפונה לקהל-יעד צעיר של סטודנטים במכללות. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, ומסתמך על עריכה מהירה, אלימות ואפקטים. אם קולטים מיד בהתחלה שמדובר בסרט עם חוש הומור, הכל מסתדר הרבה יותר טוב בהמשך. יש כאן לא מעט פארודיות, בדיחות ויזואליות, אירוניה מרירה והתעסקות בחומרים של "סרט-טראש" מהליגה הארצית. אין כאן עיסוק עמוק בנושא הזמן או ההיסטוריה, אלא יותר רכבת-הרים מהנה שבסופה סוף שמח. הבעיות של אפקט הפרפר ברורות כבר בצפייה ראשונה: אם יוצרי הסרט לא לוקחים את עצמם ברצינות, אין שום סיבה שניקח אותם ברצינות. יש כאן יותר מדי סצינות מופרכות מבחינה פסיכולוגית, מוקצנות מבחינה עלילתית ובלתי מתקבלות על הדעת מבחינה הגיונית. התסריט נעזר ב"טיפוסים" שטחיים הנמדדים לפי הופעתם החיצונית (פאנקיסט, זונה, חברי 'אחווה' בקולג', יאפי מחוייט, מלצרית כושלת, אסיר סדיסטי וכו'), וזה פוגע מאוד בעומק של הסיפור. אנו שופטים כל דמות לפי מבחנים מקובלים של לבוש, מקצוע ומעמד. זה לא אנושי וזה לא מתוחכם במיוחד. מה שעוד הופך את "אפקט הפרפר" למהתלה בלתי-רצינית היא הנטייה להתייחס לחיים כאל קריקטורה בשחור-לבן, שבה אין מקום לדקויות. בחורה יכולה להיות זונה חולנית, אשת עסקים מצליחה, מלצרית כושלת או סתם ילדה מפונקת ומשועממת. אין משהו באמצע. הגיבור יכול להיות עבריין כרוני, פסיכולוג מבריק, נכה פאתטי, חתיך מצועצע - אבל אף פעם לא משהו שגרתי יותר. לכן הסרט עולה על מסלול של "פסט-פוד" קולנועי, ומפסיק לרגש.
מלבד זאת, בשלב מסויים הסיפור מתחיל לחזור על עצמו. הגיבור חוזר אחורה בזמן פעמים רבות, ובכל פעם הוא מגלה שהחיים הנוכחיים אינם מוצלחים. זה יוצר אפקט קומי, לא דרמטי ולא טראגי, אך במקביל גם מתחיל לייאש ולאבד עניין. שוב קוראים פרק ביומן, שוב העולם מתערער, שוב מנסים לשנות משהו, שוב מפשלים. ובאמת - אם החיים זה דבר שאפשר לשחק איתו עד אינסוף, אז למה שנתרגש או שנדאג? בכל מקרה אפשר לתקן, לשפץ ולהפוך הכל מבראשית. מעבר לכך, אפקט הפרפר נוקט בגישה שמרנית מדי כלפי החיים, שעלולה להיתפס כחומרנית באופן קיצוני. לפי התסריט, הרי שחיים במעמד הנמוך הם אסון נוראי שחובה להימנע ממנו (סמים, פדופיליה, התאבדויות, פשע). אולי זו בחירה מודעת לפנות לקהל של תלמידי קולג' אמריקנים, שכל תשוקתם היא להשיג השכלה ולהעפיל אל המעמד הבינוני-גבוה. עם זאת, אי אפשר שלא להיגעל מן הסיום המלוקק, שבו גיבורנו מהלך ברחובות העיר הגדולה עם חליפה, ורואה את אהובתו מן העבר לבושה בבגדים נאים גם היא. כך החיים אמורים להיראות, על פי אפקט הפרפר. חס וחלילה שלא נחיה את החיים כפועלים או כאנשים פשוטים. זו גישה בורגנית, כמעט מעליבה, כלפי צורות חיים אחרות. לסיכום - כבידור משעשע של שעתיים, אפקט הפרפר מספק את הסחורה. כיצירת אמנות דרמטית שמנסה לומר משהו על החיים שלנו, הוא נכשל. המשחק של קוצ'ר טוב אבל לא יותר מזה, ושחקני-המשנה אינם מסוגלים להתעלות אל מעבר לטקסטים השבלוניים שנכתבו עבורם. ובסופו של דבר, קשה להאמין ששינוי קטנטן של אירועי-מפתח בחיינו יכול לטלטל אותנו מחיים של זנות ופשע אל חיים של אקדמיה ועסקים.
|