התבגרות
Boyhood
2014
בימוי, תסריט: ריצ'רד לינקלייטר
משתתפים: אלר קולטריין, פטרישיה ארקט, אית'ן הוק, לורליי לינקלייטר
אורך: 165 דקות
סרטים אמריקנים רבים ניסו והצליחו לתאר את חוויית המשפחה האמריקנית לאורך שנים. כולנו רוצים לראות גם את עצמנו בקולנוע. כולנו רוצים לחוות את הרומן הקולנועי במלואו, מן הילדות עד הזיקנה. 'התבגרות' עושה רק חלק קטן מהמסע הזה, תריסר שנים בלבד, אך הוא שונה מאוד מרוב הסרטים שראינו עד היום, בכך שהוא נתן לציר הזמן את הכבוד הראוי לו - ואכן צולם לאורך 12 שנים תמימות, בסבלנות נדירה מאוד.
אנו רואים את מייסון הילד היפה הופך לנער, נאחז במשפחה שמתפרקת לרסיסים יותר מפעם אחת. ילד שמצליח לשמור על עצמו למרות כל התהפוכות שסביבו. החיים האמיתיים לא תמיד נראים כך. ילדים רבים מאבדים את תמימותם והופכים מרירים וקשים כאשר הם רואים את ההורים מתגרשים, מכים זה את זה, מקימים משפחות חדשות. אבל 'התבגרות' מצליח להטעות אותנו לחשוב שהוא אמיתי לגמרי, כי הוא מצולם באורך-רוח, ערוך בצורה טבעית, ומציג ילד אמיתי שגדל ביחד עם אמריקה.
זו חוויה נהדרת לראות את המאבק של גיבורי 'התבגרות', בעיקר שני הוריו של מייסון: פטרישיה ארקט המדהימה בתפקיד קורע-לב, ואית'ן הוק שבונה כאן אבטיפוס של אב אמריקני מיוסר. אנו רואים מקרוב עד כמה זה קשה להיות הורה במציאות המודרנית - כאשר שוק העבודה מתאכזר אליך, והילדים הופכים כפויי-טובה, עצלנים ומנוכרים.
'התבגרות' לוקח אותנו למסע באינספור מצבים שונים, מוכרים וזרים כאחד. אנו חווים סצינות ביתיות אינטימיות, לצד טיולים בחיק הטבע, משברים דרמטיים ודיאלוגים סתמיים-לכאורה במקומות ציבוריים. לא תמיד בוחר הבמאי, ריצ'רד לינקלייטר, למצות כל מצב ודילמה. לפעמים הוא רומז, מסתיר, מדלג או בוחר להתעלם. ב-165 דקותיו של הסרט אנחנו עוברים תקופה ארוכה אבל העריכה והתסריט הם לעתים אקראיים, שרירותיים ומפתיעים בכוונה.
התבגרות - הילד מייסון מתבגר מול עינינו
מה שהופך את 'התבגרות' לסרט כל כך סימפטי, בראש ובראשונה, הוא צוות השחקנים הנהדר. כל הדמויות המרכזיות, כולל בתו המתבגרת של הבמאי (לורליי לינקלייטר החכמה), מרכיבות פסיפס אנושי ואוהב. גם כשקשה להם, גם כאשר החיים נושכים אותם, הם לא מאבדים עשתונות ולא מוותרים על היופי הפנימי. לכן 'התבגרות' הוא סרט אופטימי, קלאסי, כל-אמריקני, ולא סרט עירוני מתוחכם שמנסה להרחיק אותנו ממנו בתרגילים סגנוניים מרהיבים.
במונחים של תסריט רגיל, 'התבגרות' זורק הצידה את מבנה העלילה הרגיל לטובת הסתכלות פילוסופית יותר. הוא לא זורק רעיונות בצורה מוצהרת, אלא מחביא אותם בתוך הטריוויה היומיומית. הוא תופס כמה רגעים קולנועיים נהדרים מתוך ערימות גדולות של חומר מצולם. בזכות עריכה מעולה (של סנדרה אדייר), כמעט אף סצינה לא נמשכת יותר מן הנדרש. לינקלייטר והצוות שלו זיקקו מכל תקופה כמה פנינים והמשיכו הלאה אל התפנית הבאה.
מצד אחד, 'התבגרות' הוא מסע טיפוסי של נער מתבגר באמריקה האלימה, הקפיטליסטית, השיכורה והמסוממת של ימינו. מצד שני, הוא משתמש בביקורת על החברה האמריקנית כדי להמריא מעליה, להתגבר על חולשותיה, וליצור היגד שהוא כמעט תת-אלוהי: האדם כיצור תבוני, אסתטי, מוסרי. גיבור הסרט הוא ללא ספק דמות שאפתנית שמצליחה להתרומם מעבר לייאוש, הכיעור וצרות האופקים. מייסון לא מסתבך במכות, לא נפלט ממערכת החינוך, לא תוקף את הוריו, לא מתנכר לנשים בחייו. הוא מצליח לטפס החוצה מן האשפה ולנשום אוויר פסגות.
במובנים רבים, 'התבגרות' היא אגדה מוסרית במסווה אמין של דרמה נטורליסטית. על רקע משברים, אילוצים ומצוקות גדולות, הוא משרטט דמות מיתית של ילד-נער המציע עתיד מפויס, בוטח, סולח. האלימות והגסות הם רק מבחנים קצרים בדרך להצלחה הרוחנית המתוקה. אין טעם לדחוף את ישו הנוצרי לכל מקום, אבל יש משהו סגפני ורוחני בדמותו של מייסון, שצופה באנושות מסביבו ברחמים וחמלה, בלי ליפול אל מלכודות התאווה, הרוע והכיעור.
'התבגרות' מזכיר קצת את הסרט 'אינטו דה וויילד' (Into the Wild), שתורגם לעברית כ'עד קצה העולם', בבימויו של שון פן (2007). גם שם, במרכז הסרט ניצבת דמותו של בחור אופטימי ומעורר-השראה, הנאבק על שלמותו הרוחנית והמוסרית מול חברה חומרנית, אלימה ומסוכסכת. ההבדל בין הסרטים הוא שב'התבגרות' הניצחון הוא שלם ומלא, בעוד ב'אינטו דה וויילד' הגיבור בוחר להתרחק מן התרבות האנושית כדי להגשים את עצמו, ומשלם מחיר טראגי.
לסיכום, "התבגרות" הוא סרט נפלא לכל מי שמתעניין בקולנוע אמריקני אפי, אידיאליסטי; זהו גם סרט מוצלח לכל מי שנושא ההורות והילדות קרוב לליבו, בעיקר משפחות גרושות וכאלו שסבלו מאלימות במשפחה. ועם זאת, זה סרט קל-יחסית לצפייה, שמעניק הסתכלות חומלת, אוהבת וחמה על העתיד של אמריקה. למרות המלחמות, האלכוהול, הגסות וההתמכרות - יש פסגות רבות לטפס עליהן, והמאבק שווה את הכאב.
|
