ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

בלייד ראנר אלפיים ארבעים ותשע

Blade Runner 2049

ארה"ב 2017

בימוי: דני וילנב

תסריט: האמפטון פנצ'ר, מייקל גרין

משתתפים: ראיין גוזלינג, הריסון פורד, אנה דה ארמס, סילביה הוקס, רובין רייט, מקנזי דייויס, קרלה יורי, לני ג'יימס, דייב באוטיסה, ג'ארד לייטו

צילום: רוג'ר דיקינס

הפקה: רידלי סקוט, אנדרו קוסוב, ברודריק ג'ונסון, באד יורקין, סינת'יה סייקס יורקין

מוסיקה: הנס צימר

ממשיך את: הסרט "בלייד ראנר" הראשון מ-1982

אורך: 163 דקות (שעתיים ו-33 דקות)


"בלייד ראנר 2049" הוא המשך מרהיב של יצירת המופת הסיינס-פיקשנית של רידלי סקוט מ-1982, "בלייד ראנר". בעוד הסרט הראשון ניסה לתאר את העולם המערבי ב-2019, הסרט השני קופץ 30 שנה קדימה אך ממשיך את אותה אווירה דיסטופית, של עולם מקולקל שאיבד את כל ערכיו והסיבות לקיומו.

 

כקודמו, "2049" הוא יצירה פילוסופית מודרנית, המתחפשת לרומן בלשי ולסרט אקשן כדי להניע את ציר העלילה ולייצר מתח מתמיד. שאלות טקטיות כמו "מי רצח את מי" או "איפה הילד" נועדו לסקרן אותנו ברמה הרגעית, רק כדי שנוכל לצאת למסע מפרך של למעלה משעתיים וחצי. אך במוקדם או במאוחר, אנו מבינים כי לפנינו ציור רחב-יריעה שצולל אל השאלות האקזיסטנציאליסטיות המפחידות ביותר.

 

בזכות שחקנים מדהימים כמו ראיין גוזלינג והריסון פורד, עבודת סינמטוגרפיה מהממת של רוג'ר דיקינס הענק (לקח אוסקר על עבודתו כאן, ובצדק) ובימוי מהורהר של וילנב - אנו שוקעים בתוך הזיה הייטקית על לידה, מוות, דמעות ושאלת האמת. "2049" שואל אותנו שוב ושוב: האם אנחנו מסוגלים להבין מה אמיתי בחיים האלה? האם אנחנו מסוגלים להפריד בין הזיוף ובין האותנטי? האם אנחנו בכלל יודעים מה אנחנו עושים כאן בכלל? ויש לסרט כמה תשובות לא רעות בכלל.

 

מותחן מדע בדיוני שהוא למעשה שיעור בפילוסופיה
מותחן מדע בדיוני שהוא למעשה שיעור בפילוסופיה

 

התסריט ממשיך את העיסוק של הסרט הראשון בסוגיית ה"רפליקנטים" - אותם אנדרואידים דמויי-אנוש, בעלי כוח פיזי רב אך מהונדסים גנטית לציית ולשמש עבדים לאנושות. הסיבה היא כמובן דיסטופית להחריד: כדור הארץ אינו ראוי למגורים, ובני האדם נדרשים להרחיב את האימפריה שלהם כדי להשתלט על כוכבי-לכת רחוקים. בשפה של "2049" קוראים לפרויקט הקולוניזציה הזה "אוף-וורלד", ולשם כולם רוצים ללכת כדי להימלט מזוועות האקולוגיה השבורה של פלאנט ארת'.

 

אנחנו נחשפים לאימפריה תעשייתית "וואלס קורפוריישן", תאגיד ענק המייצר מליוני רפליקנטים עבור התפשטות בין-כוכבית. הביקוש לעבדים-רובוטים הוא עצום, ומר וואלס - הרואה בעצמו סוג של אלוהים - מתקשה לעמוד בעומס. לכן הוא נרגש לשמוע כי התגלה מקרה נדיר ביותר של רפליקנטית יולדת. האמנם מסוגלים האנדרואידים להתרבות בכוחות עצמם?

 

על פני השטח, העלילה מתארת מאבק איתנים בשאלה: "מה עושים עם רובוטים שיולדים בעצמם". מבחינת הרפליקנטים, זוהי הזדמנות להיות יותר אנושיים מבני האנוש. מבחינת עולם החוק והסדר, אותו מייצרת לוטננט ג'ושי (רובין רייט), זה סופו של הסדר החברתי הקיים. מבחינת תאגיד וואלס, חייבים להשיג בכל מחיר את הילד הרפליקנטי הראשון, כדי לפרק אותו לגורמים ולהשתמש בו לייצור רפליקנטים חדשים.

 

פילוסופיה טכנולוגית

לכאורה, אין לנו סיבה להתעניין בחקירה משטרתית לאיתור ילד רפליקנטי בן 30 בערך. ולמה שאנחנו נתעניין בחוקר הראשי (השוטר קיי, בגילומו של גוזלינג)? ובכן, "2049" מכניס כאן טוויסט תסריטאי שהופך את העבודה של השוטר למסע גילוי עצמי כואב אך הירואי. למרות שהשוטר קיי הוא לא בדיוק גדול הפילוסופים במאה ה-21, הוא זה שאמור לגרום לנו לחשוב.

 

אז הגענו לשאלה הפילוסופית המרכזית: אם אנדרואידים מסוגלים להתרבות בדיוק כמונו, מה הופך אותנו אנושיים? הסרט מציג בפנינו שורה של דמויות, שאותן אנחנו מסגלים לדרג לפי רמת האנושיות שלהם. האם הכמיהה לאהבה ולקשר אנושי היא תכונה אנושית בלעדית? מסתבר שאפשר לתכנת דמויות וירטואליות (כמו הדמות ההולוגרפית ג'וי) שתביע אהבה בלי טיפת אותנטיות. ומסתבר ש"נשים אמיתיות" הן הרבה יותר מחושניות או סקס. האם המבחן האולטימטיבי הוא פוריות?

 

למעשה, "2049" משוטט באיזורים מסוכנים עבור התודעה המודרנית: הינדוס גזע חדש של בני אדם - חזק יותר, עמיד יותר, נחוש יותר, ועדיין מסוגל להקים משפחה. זהו איום על המודל הביולוגי המסורתי שלנו, ויש כמה דרכים לפרש אותו: אתגר, חורבן, אסון או רק שידרוג של מערכת ההפעלה. התסריט מטיל ספק גם בשאלת הפוריות, ומפנה אותנו לנושא הבחירה החופשית והצייתנות; להזכירנו, פילוסוף אמיתי תמיד מטיל ספק במציאות האמפירית, ותמיד שואל שאלות.

 

ללכת נגד הזרם: עבדות ומרד

אם קו העלילה המרכזית מציב את מוטיב הפוריות בתור ההתפתחות המרעישה ביותר של עולם הרפליקנטים המהונדס, הרי ש"2049" מציב בפנינו אתגר חלופי: אם רפליקנט מסוים איננו בעל פוטנציאל של התרבות, מה יכול להפוך אותו לאנושי בעינינו? התסריט מעלה על נס את מוטיב המרד (אי-ציות). בסופו של יום, "2049" טוען כי ציות עיוור מנוגד לאנושיות, בעוד חירות מחשבתית מלאה היא ככל הנראה התכונה האנושית המובחנת ביותר.

 

בסצינה מחרידה במיוחד, שבה רפליקנט רוצח קצינת משטרה, אנחנו מזהים חריגה מן המותר והאסור: איך ייתכן ש"עבד" (בכיר ככל שיהיה) מסוגל להפר את חוק האפס של אייזק אסימוב, ולהרוג בן אנוש? "2049" מטיל ספק באנושיות של הקצינה, ומתייחס לאובססיה שלה בנוגע לשמירת החוק והסדר בתור מאפיין "רפליקנטי" (תת-אנושיות). לפיכך, כאשר רפליקנט אמיתי רוצח בדם קר רפליקנט מחשבתי (אדם צייתן עד כדי התאבדות), אנחנו אולי מזועזעים אך לא רואים בכך את סוף העולם.

 

כאשר אנו מזהים רפליקט רצחני כמו הדמות "לאב" (סילביה הוקס), אנו מניחים שהעובדה שהיא מצייתת באופן עיוור למעסיק שלה (וואלס) קשורה לכך שהיא רפליקנטית. אך דווקא הדמות של "לאב", והשם שנבחר עבורה ("אהבה", כן?), אמורה להזהיר אותנו מפני מוטיב האהבה: לא רק שאהבה עלולה להוליך אותנו שולל (ר' ערך: הסרט אקס מאכינה), היא גם עשויה להיות מהונדסת להפליא. בני-אנוש נמצאים בדיסוננס קוגנטיבי כאשר הם נתקלים באישה יפה אך חסרת רחמים, בייחוד כאשר היא מסוגלת לשסף קצינת משטרה בלי לקחת ללב.

 

התסריט של "2049" מעריך יותר מכל את היכולת של השוטר קיי לצאת נגד המערכת שמעסיקה אותו, זה ברור עד הרגע האחרון של הסרט. אנחנו יודעים שהוא רק רפליקנט משועבד, אך מוכנים להתייחס לשאיפה שלו להיות אנושי בתור תכונה נאצלת. מה יותר מרגש מרובוט שמשתוקק להיות בשר ודם? אנחנו נזכרים בסיפורו של פינוקיו, באיש הפח מ"הקוסם מארץ עוץ", וכמובן בילד החמוד דיויד (האנדרואיד בן ה-10 מהסרט "אינטליגנציה מלאכותית" [AI] של ספילברג).

 

אך גם נוסחת "אי-ציות = אנושיות" איננה מושלמת. התסריט החכם של הצמד פנצ'ר-גרין מזכיר לנו כי גם הרפליקנטים שואפים למרוד באנושות ולהקים גזע מתחרה של אנדרואידים בעלי יכולת התרבות. אין דבר יותר מרתיע מאשר לקום בבוקר ולגלות שהמשרת שלך רוצה להשמידך, נכון? "בלייד ראנר 2049" הוא סרט אמריקאי, בסופו של יום, ולכן הוא משתמש במוטיב העבדות (Slavery) כדי להדליק נורה אדומה במוחו של האמריקאי הממוצע, זה שזוכר את מלחמת האזרחים סביב ביטול העבדות.

 

אסתטיקה ואשליה

אחרי שניתחנו את מוטיב ה"מהו אנושי", אנחנו נשארים עם יצירה קולנועית ארוכה ומהורהרת, שהיא למעשה צלילה במים עמוקים. הסרט "2049" משתמש גם במוטיב המים (גשם, ים, דמעות, טביעה) כדי להכניס אותנו למצב של ספק חלום, ספק סיוט. השימוש באפקטים של צלליות מים, כמו גם סצינת קרב מרכזית המתרחשת בחוף הים, כדי לסייע לנו לשקוע בתוך עצמנו, לצוף ולהיוולד מחדש (שהרי - לידה נוצרת בתוך הרחם, בתהליך של ירידת מים).

 

אין מדיום יותר מתאים מאשר קולנוע כדי לשאול את שאלת השאלות: "מהי האמת?". זוהי כמובן שאלה פילוסופית, אך בקולנוע היא מקבלת לבוש שונה: האם אנחנו הצופים מסוגלים להבחין בין אדם אמיתי ובין זיוף? "2049" ממשיך את בלייד ראנר הראשון בשאלה המהותית הזאת, שהיא למעשה רק "צל" של השאלה הקיומית ("מהי אנושיות") המטרידה ביותר.

 

הריסון פורד (בדמות הבלש הזקן, דקארד), לכאורה בן-אנוש במלוא מובן המילה, מנסה לסייע קצת בתשובה על שאלת האמת. כאשר הוא מתגלה לנו, בתוך מלון נטוש בסביבה רדיו-אקטיבית, הוא מייצג לכאורה את האיש שנכשל - הוא התאהב ברפליקנטית. אך הכישלון של דקארד הוביל לגילוי המרעיש ביותר, כאמור ("רפליקנטים מסוגלים להתרבות!").

 

דקארד (פורד, כאמור) נתפס בעינינו בתור אנושי כיוון שהוא ביצע את שלושת הפעולות האנושיות ביותר: התאהבות, התרבות ומרד. הוא הלך שולל אחרי המראה החיצוני של רייצ'ל, אך נמלט מן המערכת המדכאת שעבד עבורה כל חייו, ואף עלה בידו להתל בה כאשר הגיע להישג הביולוגי הנדיר. אך "2049" הוא ממזר: גם דקארד הוא "חשוד" בהיותו רפליקנט, כי למעשה כולם חשודים - אפילו הכלב שלו.

 

אחרי ששיבחנו את עבודת הצילום האמנותי הנפלאה של דיקינס (ראו גם את הביקורת של "1917"), נותר רק לתת מחמאה למוסיקה של הנס צימר, שממשיכה את המלודיות הסינתיסייזריות של ונג'ליס אל תוך יקום דיסטופי ומופרע עוד יותר. המוסיקה של צימר שוטפת אותנו כמו אוקיינוס מטאלי, וכאשר היא נמצאת בפסגת האפקטיביות שלה, הצמרמורת הגופנית מגיעה למימדים בלתי נשכחים באמת.

 

לסיכום, "בלייד ראנר 2049" הוא סרט סופר-מומלץ, חוויה קולנועית אדירה לחובבי מדע בדיוני פילוסופי. הוא לא מהיר, לא מעניק סיפוקים קלים ולא קל לעיכול. הוא שואל שאלות פילוסופיות אימתניות ומצליח לעכור את שלוותנו הביולוגית. הוא מציג לראווה מפגן מהמם של טכנולוגיה קולנועית ("אוף-וורלד"), ומותח את גבולות היכולת המוחית לייסר את עצמנו בדילמות מטרידות על מהות החיים, האנושיות, האמת והיופי. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים, וגם לא יכולים כרגע.

החללית הבאה למציאות יוצאת מרציף מספר 2049