|
סיפורי דגים (ביג פיש) ארה"ב 2003 בימוי: טים ברטון שחקנים: יואן מקגרגור, אלברט פיני, ג'סיקה לאנג, דני דה-ויטו הבמאי של באטמן, ביטלג'וס, המספריים של אדוארד, אד ווד, הפלישה ממאדים, סליפי הולו וכוכב הקופים לא ממש מתלהב מהתופעה המכונה
"מציאות". הוא תמיד מעדיף לברוח אל עולם הדמיון והפנטזיה, אל עולמות
פשוטים יותר, בהם שולטים פחות חוקים ואילוצים. הנטייה של ברטון
אל האגדות הרחיקה אותו יותר ויותר מן הטיפול המורכב עם המציאות, ואיפשרה לו להתמקד בעיצוב תפאורה, אפקטים, תאורה, תלבושות וסינמטוגרפיה ססגונית. "סיפורי
דגים" סובל מן החולשות של ברטון כבמאי של סיפורים
מציאותיים, אבל לא נהנה מיכולותיו של ברטון כצייר של
תמונות קולנועיות מרתקות. כמות ההשקעה והדמיון שברטון
הרעיף על הסרט הזה קטנה יחסית לפרוייקטים אחרים שלו. לכן
התוצאה הסופית היא סרט ילדותי ושטחי, שלא מצליח לפצות על הבעיות התסריטאיות בעזרת
חזיונות מרהיבים. לכן, ככל הנראה, מדובר בסרט שיישכח במהרה. ברטון מעניק כאן את התשובה שלו לטרגדיה האמריקנית המפורסמת
מכולן, "מותו של
סוכן" מאת ארתור מילר. במחזה של מילר (שהפך לסרט בכיכובו של דסטין
הופמן), מככבת דמותו הטרגית של וילי
לומן, סוכן מכירות מזדקן, המגלה כי טעה בהבנת העקרונות
הבסיסיים של החברה האמריקנית והכלכלה שלה. הוא מתקשה לשלם את המשכנתא על ביתו, הוא
בוגד באשתו, משבש לחלוטין את הקשר עם ילדיו המתוסבכים, נכשל בעבודתו ומוצא מפלט
בהתאבדות. להלוויה שלו מגיעים רק שלושה אנשים. הסיפור שטווה המחזה המבריק של מילר ניתח באופן אמיץ את הצדדים האכזריים של ערכי החברה
האמריקנית, ונתן לצופיו חוויה מזככת, עמוקה, רב-צדדית וחכמה. ברטון, לעומת מילר, ניחן בזווית ראייה
פשטנית, שלא לומר אוטיסטית. הסוכן שלו, אדוארד בלום, לא
בגד באשתו, למרות שהיתה לו הזדמנות מצויינת
לעשות זאת. הוא גם מצליח ליצור קשר משמעותי עם בנו היחיד. הוא לא היה לוזר. גם הבן
שלו הצליח בקריירה שלו. אשתו העריצה אותו תמיד. הוא הצליח למכור, לצבור הון, לקנות
בית שהיה שלו ממש, ולחיות ברווחה. כולם אהבו אותו, והמון אנשים מעניינים הגיעו
להלוויה שלו. זה ההיפוך הגמור של מילר. ההשוואה עם מילר לא עושה הרבה טוב לפרוייקט של
ברטון. המשחק הבינוני של כל המעורבים, הנטייה המקוממת לשלב
"פריקים" של קרקסים (ענק, גמד, תאומות סיאמיות, אריה, חתול, כלב זאב
ועוד), השימוש המניפולטיבי בסמלים אמריקניים שחוקים (מלחמת העולם השנייה, שוד
בנקים, עיירה דרומית קטנה), הצילום הבינוני, העריכה המשועממת, האפקטים המיושנים
והעלילה המקרטעת – כל אלו מסתכמים בסרט בינוני. ברטון מנסה ללחוץ על הבלוטות הרגישות ביותר של הצופים האמריקניים שלו: מיתוס האדם
שבנה את הונו בשתי ידיו, חיוניותו של הקשר אבות-בנים, מרכזיות מוטיב
ה"בית" בחברה האמריקנית, ההערכה העממית כלפי גברים שלא בגדו בנשותיהם, חשיבות
הסיפורים לכל חברה אנושית ועוד. לאור חולשת שאר המרכיבים בסרט, נדמה שהלחיצה הזאת
מעידה על ייאוש מסוים, ואולי אובדן-דרך. כאשר הדיאלוגים, המשחק, התפאורה, הצילום
והעריכה בינוניים, נראה שברטון מנסה להשיג אהדה באמצעים
הישירים והבוטים ביותר. זה לא משחק לטובתו. לסיכום, 'סיפורי
דגים' הוא לא סרט גדול וגם לא סרט שקשה לשכוח אותו. הוא בוחר להתעמת עם יצירה
אמנותית מבריקה (מותו של סוכן) ויוצא מובס מן העימות בכל המישורים, אפילו במקומות
שבהם ברטון חזק (עיצוב תפאורה, תלבושות ואפקטים). אם
מוסיפים לכך משחק חסר-השראה של יואן מקגרגור בתפקיד
הראשי, מקבלים יצירת אמנות חלשה שאפשר לוותר עליה בלי ייסורי מצפון כואבים. |