מי מפחד מהזאב הרע

Big Bad Wolves

ישראל 2013

בימוי: אהרון קשלס, נבות פפושדו




הפקה ותסריט: תמי לאון, חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, משה ולאון אדרי, נבות פפושדו, אהרון קשלס




משתתפים: צחי גראד (גידי), ליאור אשכנזי (מיקי), רותם קינן (דרור), מנשה נוי (רמי), דביר בנדק (צביקה), דובל'ה גליקמן (יורם)




מוסיקה: חיים פרנק אילפמן




אורך: 110 דקות

'מי מפחד מהזאב הרע' היא סאטירה טראשית ומהנה מאוד, שאמנם אינה ראויה לתואר 'סרט מופת' אך היא מייצגת עשייה ישראלית קולנועית מבורכת ביותר. לא רק שהסרט מופק ומבוים במיומנות גבוהה, אלא שאפשר להרגיש בקלות עד כמה יוצריו אוהבים קולנוע, חיים קולנוע ונהנים מכל רגע שהם מצלמים קולנוע.

נכון, לא מדובר בסרט שגרתי, בטח לא בקולנוע הישראלי השמרני אליו התרגלנו. 'מי מפחד מהזאב הרע' הוא סרט בוטה, חצוף, לעתים קצת מרושל ברמה התסריטאית, אלים מאוד וקצת ילדותי - אבל הוא ממצה את המדיום הקולנועי ומעביר 110 דקות במתח מטורף עד עשירית השנייה האחרונה.

 

מלבד פסקול מבריק של חיים פרנק אילפמן ועבודת צילום אפקטיבית של גיורא ביח, יש לנו כאן צוות מפואר של שחקנים קומיים, ובראשם כמובן צחי גראד. 'מי מפחד מהזאב הרע' הוא קרקס של מניאקים ישראלים עם חוש הומור ייחודי, וכל רגע הוא חגיגה למי שאוהב סרקזם, פרודיה, בדיחות פנימיות והפניות תרבותיות.

 

ביקורת זו שטופת ספויילרים למכביר, ולכן אינה מיועדת למי שעדיין לא צפה בסרט. בגדול, זהו סרט אנטי-נקמה: הוא מראה בצורה קומית ומזעזעת את חוסר התוחלת של מוסד הנקמה. חבורת גברים כושלת אינה שולטת בעצמה, נסחפת למערבולת של דם וכאב - ובסופו של דבר היא מוצאת את עצמה אבודה, מסובכת בפלילים, מפוטרת ומנותקת מן החברה הנורמטיבית.

 

התסריט של קשלס ופפושדו משתמש בכלים פסיכולוגיים שחוקים, כמו דמות הפדופיל הפסיכופאת, בצורה מפתיעה למדי. הסרט כולו נע כל הזמן בין אדרנלין של מתח מצמית ובין ניכור ברכטיאני המושג בעזרת אינספור בדיחות, קטיעות, שגיאות ושבירות מתח. כל הדמויות הגבריות מאמינות ששימוש בכלי האלימות יקדם אותם ויחזק את מעמדם, אך כולם מגלים שהבדיחה היא אך ורק עליהם.

 

מי מפחד מהזאב הרע - חבורת גברים כושלים במבוך הנקמה

 

יוצרי הסרט לא מחביאים את ההשפעות הבולטות עליהן (קוונטין טרנטינו, האחים כהן), ואמנם יוצרים סרט מבחיל ומרתיע בסצינות העינוי שלו, אך גם מצחיק וסאטירי. דמותו של גידי (צחי גראד), האב השכול, מזכירה לעתים את בוגי יעלון, עם איזכורים לעבר ביטחוני עשיר. שילוב דובל'ה גליקמן בתפקיד האב המיושן והמטורלל גם היא הברקה של ממש, שמצליחה לשבור את המתח המלאכותי ולאותת לצופים שבסופו של דבר, באנו להנות.

 

ביסודו של דבר, טכניקות העינוי הפרימיטיביות שמפעילים האב הסדיסט (גראד), אביו הפאתטי (גליקמן) והשוטר הכושל (אשכנזי), מובילות את העבריינים אל מבוי סתום. משטרת ישראל מצויירת כאן כגוף עלוב שאינו יודע כלל לבצע את תפקידו, ורק עסוק בכיבוי שריפות והסתרת כשלונות. הגברים כושלים בתפקידם כאבות שאמורים להשגיח על בנותיהם. הנשים והאימהות אמנם מנסות לנהל אותם בשלט-רחוק אך לא מצליחות להתמודד עם פראותם.

 

פסטיבל הדם, הכוויות והצלקות המתנהל בתוך מרתף מבודד, הוא סוג של פורקן יצרים טוטאלי. הגברים המתוסכלים והאבודים המאכלסים אותו נותנים לעצמם הזדמנות להתנהל כאילו אין עולם בחוץ. אולי זו האשלייה שהם שוכנים בסוג של ואקום משפטי ומוסרי, או הדחף הקדמוני להגן על בנות תמימות בכל מחיר וללא גבולות. כך או כך, הם נתקלים במחסום בלתי-חדיר, בדמותו של מורה לתנ''ך בשם דרור.

 

השחקן רותם קינן בתפקיד דרור, החשוד המרכזי ברצח, הוא חידה אינסופית. דרור לא מפסיק להכחיש, אך אף אחד לא מאמין לו. אין רסיס של הוכחה נגדו, אבל משום מה כולם משוכנעים שהוא האויב. כולם לוחצים עליו להתוודות, אך משום מה הוא לא מוכן להודות בשום דבר. גם בסוף הסרט, אנחנו נאלצים להודות שאנחנו לא בטוחים בדיוק מה הוא עשה, איך הוא עשה ומדוע הוא עשה. אנחנו אפילו לא יודעים מיהי הילדה האבודה ההיא.

 

אם מביטים על 'מי מפחד מהזאב הרע' כיצירה אמנותית בעלת היגד משמעותי כלשהו, הרי שהיא מנסה לדון קצת בנושא החתירה לאמת. מהם הכלים הטובים ביותר כדי לגלות מי אחראי למעשה הנורא? למה אנחנו בוחרים בדרך הקלה והגרועה ביותר? מהו תפקידה האמיתי של המשטרה כגוף חוקר ואוסף ראיות? מה יגרום לנו להאמין שהזאב הרע הוא 'האחר' ולא 'אנחנו'? ולמה אנחנו צופים במעשי עינויים בניגוד לרצוננו, ובהתלהבות כלשהי?

 

הסרט אינו מושלם, כפי שהתסריט אינו 'מבושל' טוב מכל צדדיו. יש גם חורים מכוונים בעלילה, שנועדו לגרום לנו להמשיך להרהר גם אחרי שכתוביות הסיום כבר מזמן הלכו לישון. יש רמיזות קלילות לשחיטת פרות קדושות (דמותו של הערבי הטוב (השחקן קייס נאשף), והפניית אצבע מאשימה לטכניקות שב"כ גרועות. ההודאה באשמה אינה שווה דבר בלי שהצופים יקבלו את הראש הכרות לידיהם, ועונש מוות הוא אורגזמה בעלת חיי-מדף קצרים מאוד. אבל למה לא להתנער קצת מכבלי הממסד כדי לגלות, כמה שעות אחר כך, שיש סיבות מעולות לקיומה של הבירוקרטיה המודרנית?

 

זה לא ש'מי מפחד מהזאב הרע' רוצה להיות 'שיעור חברה', או סוג של הטפה פדגוגית יבשה בנושא אפסותה של הנקמה וחשיבותה של חקירה רצינית ויסודית המעניקה את חזקת החפות לחשוד. הסרט בהחלט לא רוצה להישאר בחלל האקדמי או להילמד כמסה פילוסופית. המטרה היא בידור קיצוני, מהוקצע ומלוטש. אבל למה לא לצחוק כדי לרכך את המכה? למה לא להעניק עוגת קצפת עם נר במקום להזריק בכוח את סם ההרדמה? הצופה מקבל תמורה מלאה לכספו, בתנאי שהוא לא מצפה לעומק רב מדי מקולנוע מסחרי.

 

לסיכום, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא מותחן שחור ומשעשע שאינו מהלל את האלימות אלא חוגג את חסרונותיה. אין לנו כאן עסק עם 'ניסוי מילגרם' שבא להוכיח עד כמה כולנו חיות אלימות, עמוק בפנים. התסריט מגחיך את המצ'ואיזם הישראלי החבוט, תוך שהוא מעביר אותנו דרך פארק שעשועים קולנועי שבו הגברים שבחבורה מפנטזים על כוח אינסופי, צדק של ויג'ילנטים, וידויים קתוליים וסיום הוליוודי. מה שעשוי להיראות כמו תרגיל סגנוני או טכני של חובבי-קולנוע שטחיים הוא בעצם פארודיה מקאברית על סרטי המשטרה, הפשע והאימה של ימינו.